"הילד הלא נכון" מאת אורי לברון

"הילד הלא נכון" הוא סיפור על שלושה גברים במשבר, על הנשים שהם אוהבים ועל ילד אחד בלי גבולות. בשיאו של הספר, בזמן נסיעה משותפת של השלושה ללאס וגאס, יצטלבו המשברים הללו ויגיעו לנקודת רתיחה שתסכן את החברות בין השלושה.

 אחד הגיבורים מקבל פתאום הזדמנות, בגיל 40 וקצת, להילחם מחדש את הקרבות שבהם הפסיד כשהיה "נער כאפות" בתיכון (והוא יפסיד אותם שוב); גיבור אחר ייקלע כמעט במקרה לשורת רומנים עם נשים מפתות; והגיבור השלישי בכלל יפגוש את ג'ניפר אניסטון (כן, מ"חברים") ויתחיל לעשות איתה עסקים. לברון מעז לכתוב ולממש פנטזיות גבריות אבל באותה נשימה, הוא גם מאיר אותן באור אירוני.

אורי לברון, בן 48, הוא שותף במשרד הפרסום "אדלר חומסקי". פרסם שני ספרי ילדים, רומן מתח למבוגרים - "חצי הוכחה" - שהפך לרב מכר ומכר למעלה מעשרים אלף עותקים, סדרת טלוויזיה, ו-2500 פרסומות לפחות. קבר: מאות שירים, עשרות סיפורים, שלוש סדרות, שני פיצ'רים וחצי ספר. "הילד הלא נכון" הוא הרומן השני שלו.

פרק ראשון

הוא לא מצליח להיזכר איך קוראים לה. אולי לאה, אולי רות, שם תנ"כי כזה. הוא אפילו לא מצליח להיזכר איך היא נראית, למרות שהיא יושבת לידו במכונית. בייביסיטריות! הוא לא מטפל בעניין הזה, הוא לא מכיר אותן, לא קובע איתן, לא משלם להן, מקסימום מחזיר אותן לביתן בסוף הערב.

"תזכירי לי באיזה מספר את גרה?"

"36, ותיזהר, יש שם ילדים על הכביש."

"תגידו, מי אתם חושבים שאתם, חוסמים ככה את הכביש?" (עטיפת הספר)

הוא מחזיר את מבטו אל הדרך. באמצע הרחוב הצר, במרכז הכביש, הולכים שלושה ילדים כבני 13 או 14, צעדיהם איטיים ושלווים. הוא מאט במרחק לא רב מאחוריהם, רעש המכונית הגדולה ודאי הגיע אליהם כבר מזמן. לרגע הוא חושב שמשהו לא בסדר. אולי אחד מהם חולה, אולי פצוע, אולי מישהו מהם צריך את עזרתו. אבל גרירת הרגליים המכוונת והראשים שלא טורחים להסתובב לאחור מלמדים שהם פשוט מתעלמים ממנו. הוא מדליק ומכבה את האורות הגבוהים. הרחוב כולו, עד קצהו הרחוק, נשטף באור לבן ובוהק אבל הילדים לא מסתובבים. עכשיו הוא כבר בטוח שהם עושים לו את זה בכוונה.

הילד שבמרכז החבורה, הנמוך מבין השלושה, הולך צעד אחד מאחורי חבריו. הוא זה שמכתיב את הקצב האיטי והם מתאימים עצמם אליו. אם השעה לא הייתה כל כך מאוחרת, ואם אביעד לא היה מכיר כל אחד ואחד מהשכנים שגרים ברחוב, הוא היה מצפצף להם. "חוצפנים! מה זה?" הוא אומר בקול. האם הם מתגרים בו? הוא מדליק שוב את האורות הגבוהים, אבל הם ממשיכים לצעוד לאט ולהתעלם ממנו. ולמרות שהיד כבר מונפת מעל הצופר כאילו זהו העונש הכבד ביותר שהוא מסוגל להעלות על דעתו, הגרזן שהוא מתעתד להנחית על צווארם, הוא מוותר ומפעיל את הבהוב האורות בפעם השלישית.

במקום לפנות לו את הכביש, אחד הילדים מרים את ידו. האגרוף קפוץ ואצבע אחת מזדקרת מתוכו לחלל האוויר.

"יכול להיות שהוא עשה לי זין עכשיו?" הוא שואל את הבייביסיטרית שיושבת לידו.

"נראה לי שכן", היא אומרת. היא לא נשמעת מופתעת.

"את מכירה אותם, את החלאות הקטנים האלה?"

"לא", היא מחייכת אליו. לא ברור לו אם היא מחייכת במבוכה או שהסיטואציה משעשעת אותה. המבט בעיניה הכחולות חלול כמו שחשד. החיוך שלה אוטומטי כמו של דיילת בחברת תעופה.

"בני זונות!" הוא דופק על הצופר בכוח. שיילכו להזדיין השכנים. הרעש מחריש אוזניים.

אבל הילדים בשלהם, מתעלמים ממנו, לא מפנים לו את הדרך, כאילו מחכים שייצא אליהם.

מה יעשה עכשיו? יבליג? יחכה במכונית עד שיתנו לו לעבור? ואולי הוא צריך לצאת, לתפוס אותם בצוואר ופשוט להעיף אותם מהדרך? הוא פותח חלון וצורח, "הי! תעופו מהכביש."

אחד מהם, מנהיג החבורה, זה שקודם עשה לו זין עם היד, מסובב אליו את ראשו בשלווה. נדמה לו שהוא מכיר את הילד.

"אה, זה אבא של נועם", הוא אומר לשני הילדים האחרים ונד להם בראשו, "פנו לו".

"'פנו לו'?!? מה זה צריך להיות 'פנו לו'? מה זה, הכביש שייך להם?"

כעס מתסיס את דמו - תחושת תסכול צורבת, זעם אימפוטנטי, זעמם של אלה שאינם יכולים לעשות דבר. אם הוא היה בן אדם אחר, בטח כבר מזמן היה יוצא מהאוטו ומכה אותם. אבל הוא, דווקא הוא - שמרצה בכל יום בעבודה לאנשים על כוח ועל הצורך להפגין אותו, מלמד אותם להיות אסרטיביים, לעמוד על שלהם, להילחם - דווקא הוא ממשיך לשבת במכונית כאילו הזיעה של כל פחדיו מדביקה אותו למושב.

הילדים זזים הצידה - "מפנים לו", כמו שהורה להם מנהיג החבורה - אבל נשארים לעמוד בצד הכביש ונועצים בו מבטים מתגרים כשהוא חולף על פניהם.

במקום להמשיך ולנסוע, הוא נעצר.

"

קולו רועד משום מה, "איך קוראים לך?" הוא נועץ את המבט הכי מאיים שהוא מצליח לגייס בילד הנמוך שבמרכז החבורה.

"עשינו 'תערבות אבא של נועם. עכשיו הפסדתי בגללך".

"התערבות? אתם דפוקים? זה כביש פה. יכולתי לדרוס אותך. מה, אתה פסיכי?"

"לא צריך 'קלל אבא של נועם. תירגע".

"אתה אומר לי להירגע?" החוצפה של הילד, הביטחון האדיש שבו הוא מסתכל עליו, מהממים אותו.

"כן, תירגע. לא צריך 'קלל".

"איך קוראים לך?"

"סאם. 'ני בכיתה של הבן שך".

סאם?! עכשיו הוא מזהה את הפרצוף. פנים תמימות למראה, שיער כהה וארוך, חיוך דק. אפשר לטעות בו ולחשוב שהוא ילד מקסים, עד שמגלים את העיניים מלאות הרוע. זה סאם קבילי, המניאק שמציק לנועם, הילד שאפילו הכה אותו פעם או פעמיים במהלך שנות הלימודים בבית הספר היסודי, מתי זה היה, בכיתה ג' או ד'? כמה פעמים רצה להתקשר להוריו ולדרוש מהם להורות לבנם להניח לבן שלו, אבל לבקשתו של נועם ויתר? איזה הורים קוראים לבן שלהם סאם? מה רע בשם עברי ישראלי פשוט? למה הכול צריך להיות אמריקאי ומזויף כל כך? זה סאם קבילי - המפלצת שמטילה אימה לא רק על הבן שלו אלא על כל בית הספר.

"תקשיב לי סאם. זה סאם, כן?" בניגוד לפקודת ההיגיון, שמורה לו להישאר במכונית, אביעד פותח את הדלת. הוא עוד בחליפה, לעזאזל. הוויכוח הזה יכול להידרדר בקלות לעימות פיזי והוא ימצא את עצמו מתגושש עם שלושה ילדים על הכביש באמצע הלילה בחליפה חדשה שקנה לפני שבוע. הוא בוחן את חבריו של הבריון. אחד מהם גדול באופן מבהיל, שמן, רחב, ידיו עצומות, חיוך פעור על פניו. מה, גם זה ילד בן 13? מה נותנים להם לאכול לסוסים האלה?

כרגיל, הוא מרגיש בעמדת נחיתות עוד לפני תחילת העימות. בחזותו אין שום אלמנט של הרתעה. הוא נמוך מדי וחלבי מדי. עורו החיוור בוהק בחשיכה כמו מחזיר אור. הכול בו קטן: הכתפיים, הזרועות, כפות הידיים, הראש, אפילו האף. עיניו כחולות ומימיות ומעליהן משורטטות גבות בהירות וילדותיות. שיערו היה פעם ג'ינג'י והיום הוא סתם חום אדמדם. נשים היו מתות לשיער כזה, אבל הוא שונא אותו.

אביעד מזדקף, מנפח את חזהו ומכווץ את גבותיו. "תקשיב לי טוב, אם עוד פעם אחת אתה חוסם את הכביש, אם עוד פעם אחת אתם מציקים פה למישהו בשכונה... אתה שומע אותי?" כבר שנתיים הוא לוקח שיעורי קרטה בדיוק בשביל רגעים כאלה. שנתיים! כל הימים האלה שהלך לשיעורים בלי חשק, המכות שחטף מגברים מתוסכלים בגילו שבאים כדי לפרוק על גברים אחרים עצבים שצברו בבית, ועכשיו הוא בקושי זוכר איך נעמדים בעמידת מוצא.

עמידת מוצא, כן, זה יכול להיות רעיון טוב. הוא שולח רגל מהססת לאחור, משעין עליה את רוב משקל הגוף, מאפשר לרגל הקדמית להיות חופשייה כדי שיוכל במקרה הצורך לבעוט בלי לאבד שיווי משקל. הוא מנסה לשחרר קצת את ברכיו ומרים שתי ידיים לפני הגוף. יד ימין נמוכה, מגנה על הבטן, ויד שמאל קצת יותר גבוהה, כדי להגן על הפנים. שתי ידיו רועדות. לא ככה אמורה להיראות עמידת מוצא. משהו יוצא לו עקום, אבל הוא לא מצליח להבין מה.

"אתה שומע, אם עוד פעם אחת אתם חוסמים את הכביש אני אטפל בכם".

סאם מחייך אליו. יכול להיות שהוא רואה בוז בעיניו של הנער?

"תירגע, אבא של נועם. ואל תאיים, בסדר?"

"אני לא מאיים".

"הרגע איימת. 'תה לא רוצה להתחיל מלחמה עכשיו, נכון?"

"מלחמה?! תגיד לי, אתה שומע מה אתה אומר?"

"'כנס לאוטו וסע מפה. זה מה ש'ני אומר. כנס וסע."

"לא נכנס לאוטו. מה תעשה לי?"

"גחחח..." השמן מבין שלושת הילדים מחכך את ידיו ומתקרב לאביעד. הוא ללא ספק גבוה ממנו הילד הזה. סאם קבילי מרים את ידו כדי לעצור את השמן.

"'ני מציע שתעוף מפה אבא של נועם", הוא אומר.

"לעוף מפה? שאני אעוף מפה??!!" קולו של אביעד מתרומם לצעקה.

"אתה רוצה שאני אפתח לכם את התחת עכשיו? רוצה? אתה רוצה שאני אפרק אתכם?" מאיפה מגיעות המילים האלה? הוא תוהה בעודו צועק אותן. "אתה רוצה שאני אקרע לך ולחברים הגמדים שלך את הצורה? בא לך? בא לך? בוא הנה!" הוא מניף את ידו ומושך אותה מעט לאחור כדי לאפשר לה לצבור תנופה לפני שתכה בפניו של סאם. הנער לא זז ממקומו, החיוך עדיין על פניו.

"אתה לא רוצה את זה אבא של נועם. תאמין לי. לא כדאי'ך. אתה גם ממש לא רוצה להרביץ לילד, 'שבע לך. ממש לא".

ידו עדיין באוויר. כל מה שהוא צריך לעשות זה לקצר את המרחק ולהנחית את היד במכת שטו-גאמן-אוצ'י - או שאולי זאת מכת שטו-אוצ'י-אוצ'י? הוא לא זוכר כרגע - ישר לתוך צווארו של סאם. הוא רואה את הבייביסיטרית בתוך המכונית, מבעד לאורות הפנסים. מבטה מבוהל, החיוך הדבילי שהיה שם קודם נמחק. זה ילד, בסך הכול ילד, קצת יותר גדול מהבן שלך. מאיפה בא הכעס הזה? הבן זונה הקטן כמעט הצליח להפוך אותך למפלצת כמוהו.

לרגע הוא עוד עומד שם, פיו פתוח, גופו מחכה להחלטה שאמורה להתקבל בחדרי הפיקוד המבולבלים של מוחו – ללכת או להישאר? להכות אותם או להיכנע? להיכנס בו ובהם וביוסי סולמי ובכל מי שהציק לו אי פעם בחייו, או להמשיך להיות אפס כצפוי, לסגת חזרה אל תוך שריון הצב, לקפל זנב ולברוח?

בלי מילה נוספת אביעד מסתובב ונכנס למכונית.

"הילד הלא נכון", מאת אורי לברון. הוצאת כתר. 322 עמ'.