צומת רוטשילד. לאן ממשיכים מפה?
מה שאיחד אותנו במחאה לא היה אידאולוגיה פוליטית, אלא תחושה שגנבו לנו את המדינה. השליטה צריכה לחזור לעם. זוהי רק ההתחלה והכל תלוי בכם
בקונגרס החברתי לפני שבוע, ביקש חיים יבין לראות את בן-גוריון של המהפכה. היכן האיש שלכם, אמר בזלזול - שינהיג את הדרך החדשה ויוכיח שלא מדובר בכישלון. יבין, חלק מדור כל-כך שונה, דקלם את התשוקה העתיקה להתאחד מאחורי מצביא אחד, בשבת אחים גם יחד. הוא לא היחיד. מתחילת המחאה נשמעו אינספור קולות המבקשים שמתוך ההמון תצמח מפלגה שתכבוש את השלטון. אך החלום הזה, אינו רק תמים, אלא גם לא דמוקרטי ומסוכן.
לא ניתן לנסח מדיניות אחת שתיטיב עם כל רבדי המחאה. לאורך כל הדרך נשמעו ויכוחים בין תפישות עולם שונות והדבר מבורך. מה שאיחד את כולנו במחאה לא היה אידיאולוגיה פוליטית או כלכלית, אלא תחושה משותפת שגנבו לנו את המדינה. שכללי המשחק השתנו, לרעתנו. המהפכה לא אמורה לייצר מפלגה, אלא תשתית לפוליטיקה החדשה. על גב השיח הזה יתגבשו מפלגות העתיד, שלמרות הניגוד האידיאולוגי, ידברו באותה השפה. זו שנוסחה לראשונה במאהלים בקיץ 2011.
עוד בערוץ הדעות:
- תעשו V לדור ה-Y / אסף צחור
- הנחות במס? ואם לאנרכיסט מתחשקת קורבט? / אלכסנדר גולדנשטיין
- Let's talk דוגרי. הגיע הזמן לבחירות
/ זיו לנצ'נר
אז מה קורה במהפכה?
עד כה הצליחה המהפכה מעבר למצופה. מטרת המאהל וההפגנות לא היה כיפוף ידה של הממשלה, אלא לעורר את העם. לגרום לו להבין שהוא מתבוסס בזבל, אך גם שהוא לא לבד. חלק לא מבוטל מהאנשים שצעדו בספטמבר, עוד חשבו שהם במצב די טוב בתחילת יולי. שאולי אם יעבדו קצת יותר, או יוותרו על חיי משפחה, אז הכל יסתדר. שזו המציאות ואין מה לעשות, רק להתאמץ ולשתוק. עד שהבינו, זו לא אשמתם. הם לא המפונקים - הם המקופחים החדשים.
אם אתם רוצים הוכחה להצלחה, הסתכלו על היחס כלפי עוולות חברתיות והפעילים נגדן. לפני מספר חודשים, מי שבחר לפעול נגד אי צדק, היה חלק מקומץ אקטיביסטי של יפי נפש. כיום הוא הקונצנזוס. בשנה שעברה, גיבורי התרבות הישראלים היו אוהבי הממון. כמו למשל זהבית כהן (יו"ר תנובה), אשת השנה של ליידי גלובס ב-2010 שפינתה את כסאה לטובת דפני ליף ב-2011. בשנה שעברה כהן הייתה סמל ההצלחה הישראלי בעוד הפרופיל של ליף סימל דור של אגואיסטים נהנתנים. מה חושבים כיום על השתיים? ומה הייתם חושבים לו קראתם את השורות הללו לפני חצי שנה?
- כל טורי המחאה הבולטים בעמוד מיוחד - לחצו כאן
המנהיגים של הקיץ
עבור רובכם השם ארז דסקל אינו אומר דבר. אבל דסקל הוא ממנהיגי המחאה. ב-14 ביולי בשעות הערב הוא הגיע עם אוהל, פרש אותו בתחילת השדרה ולא עזב עד שהתפורר המאהל. הוא לא דילג בין בית ממוזג להפגנות, אלא התמסר כולו למאבק. מעולם לא דיבר בתקשורת, לא הצטלם או נלחם על מיקרופון. גם העוברים והשבים בשדרה לא היו מודעים לקיומו. דסקל ואחרים הם המנוע של המהפכה, דרגש הכסף עליו טיפסו אחרים בדרך לערוצי החדשות. היו אלפים כמותו בקיץ הזה ויש עוד עשרות אלפים כרגע, קוראים את השורות הללו. מי שישן באוהל או ביקר בשדרה, לא סתם הפגין סולידריות, אלא הרגיש שהוא עצמו הלוחם המרכזי בקרב.
המחאה לא הצליחה בזכות כריזמה יוצאת דופן של מנהיגים שקמו וסחפו עם שלם, אלא בזכות אלפי צעירים שתחושת הזעם האישית הניעה אותם לפעול. הם היו זקוקים לניצוץ, אבל מהרגע שבערו, הם אינם זקוקים לדבר.
לכן אל תישאו עיניים אל "שביעייה" זו או אחרת, אלא קבעו את העובדות בשטח. אתם המנהיגים של המהפכה הזו ועתידה תלוי רק בכם. הרשתות החברתיות מלאות ביוזמות שונות ומנוסחות היטב ועליכם רק למצוא את הנישה שמתאימה לכם. אל תהיו עדר, כזה שמחרים מדי שבוע את המותג שנבחר בידי אלמוני, אלא חקרו לעומק את המצב ומצאו את האשמים. למרות שהם מנסים לצייר אותה ככה, כלכלה היא לא מדע מתמטי סבוך, היא בעיקר פילוסופיה. כל אחד יכול ללמוד ולהבין בקלות מה מתרחש. אל תפחדו לשאול ואל תתקפלו כשמדברים אתכם על תמ"ג ועל דיבידנדים. בכלכלה אין נכון ולא-נכון, רק מנצחים ומפסידים. זה תלוי רק בכם באיזה צד של הגדר תיפלו.
זה לא טור סיכום
זה אפילו לא סיכום ביניים. השקט היחסי לאחרונה הוא שקט לפני סערה. העם אמר את דברו, והוא לא צריך לצאת מדי שבוע ולומר זאת שוב. התגובה קצת מתעכבת כי ההנהגה עדיין נופשת בפגרה. אך האוזניים של העם הרבה יותר רגישות לזיופים היום. אם לא תגיע תשובה, או תהיה מבזה, המחיר יהיה כבד.
היום, אחרי המלצות ועדת טרכטנברג, נחשף גם הבלוף של הממשלה. לא רק שההמלצות אינן רלוונטיות, אלא שרובן מתייחסות לחוקים שכבר עברו ואינם מיושמים. הסיבה לכך היא שמדינת ישראל מזמן אינה דמוקרטית. לכן 70% מאיתנו מרגישים שאין להם את היכולת להשפיע. במצב כזה, רפורמות הן חסרות משמעות.
עלינו לנצל את רוח השינוי, לא רק בשביל להזיז תקציבים ממקום אחד לשני, אלא בשביל להחזיר את השליטה לעם. לתקן את הדמוקרטיה. דניאל כהן-בנדיט ("דני האדום"), הכריז באותו קונגרס חברתי, שאנחנו לא צריכים להתעסק רק בתקציב, אלא בסולם הערכים שקובע אותו. כשנגיע לאלה היושבים בשורש הבעיה, מתחת לתקציבים ולמספרים, זה יהיה קרב מלוכלך. אבל אם אי פעם היה לנו סיכוי להצליח, זה עכשיו.
לקריאת כל הטורים של שלמה קראוס - בעמוד הבא .
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
