"האגדות שלנו": חוליה בשרשרת הנצח

"האגדות שלנו", אמרה הכותרת הצבועה אדום, "אוצר האגדה העברית לילדים". אבל המוח כבר דהר קדימה,"שלנו?" של מי שלנו? מי זה ה"אנחנו" הקולקטיבי הזה המופיע בשם הספר? האם שהם סמיט, המחברת, אינה יודעת שאנו חיים בתקופה שבה אין עוד "שלנו" אחד וכי הפכנו שבטים-שבטים שבו כל אחד אומר "שלי"? מאיפה היא לקחה את האומץ הדרוש להשתמש במילה "שלנו?"

עטיפת "האגדות שלנו". אוצרות נפלאים של תרבות

לשהם סמית יש אומץ ופקחות והרבה מאוד שכל ישר. כבר בפתיחת הספר היא מספרת על אהבתה ארוכת השנים ל"ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי, ומתארת את נסיונותיה להעביר את הקסם שבאגדות היהודיות הללו לבנה, המתקשה בפענוח הביטויים המורכבים. קשייו של דור ההמשך הפרטי שלה גרמו לה לקום ולעשות מעשה. סמיט קיבצה את האגדות, המדרשים, סיפורי החכמים והמשלים וכינסה אותם לספר האגדות המחודש הזה הכתוב כל כולו בשפה חכמה, בהירה, נהירה ולא מתיילדת לרגע.

"האגדות שלנו". גדלנו עליהן (איור: ולי מינצי)

כמי שגדלה על האגדות האלו לא יכולתי שלא להתמוגג, הנה האגדה שליוותה את בריאת העולם! והנה סיפור נח והתיבה! והנה עוף החול והאריה הרעב, והנה חוני המעגל והמלך שלמה, ומלכת שבא וסיפורי הלל הזקן ומשלי השועלים, כולם כולם כאן מכונסים בספר האגדות שלנו.

להרחיב את הנפש

בנוסף לאגדות, בצידי הדפים ניתן למצוא תוספות קטנות ובהן מחשבות, הארות והרהורים פילוסופיים שמעשירים את הכתוב, ומציעים כיווני מחשבה נוספים. כך למשל סיפור אהבתם של רחל ורבי עקיבא, (שכאמור, עזב אותה כדי ללמוד תורה ושב אליה לאחר עשרים וארבע שנה, כשהוא רב גדול המלווה באלפי תלמידים) זוכה כאן להרהור: האם לא מדובר בסיפור מקומם על גבר שהתיר לאשתו להקריב את חייה ונעוריה למענו? ומיד מגיעה קריאה אחרת: ואולי בעצם רחל חדת האבחנה זיהתה את כישרונו יוצא הדופן של רבי עקיבא והחליטה להיות לו לפטרון?

ממשלי שועלים ועד לחוני המעגל

לאחר שאנו נשלחים לבדוק גם את מיתוס פגמליון ואת אגדת בת שלמה במגדל (אגדה יהודית קסומה) סמיט סוגרת את הדיון בכך שהיא מזכירה לנו כי בנו של רבי עקיבא, לא רק שלא עזב לרגע את רעייתו אלא אף הזמין אותה ללמוד לצידו, ומקנחת בתקווה כי נכדיו וניניו של רבי עקיבא יבינו גם הם שלנשים ישנם כישורים ללמוד ולהתפתח. והכל כאמור, בשפה חכמה ובהירה המרחיבה את הנפש.

בנקודה הזו, אני כבר יכולה לראות את עקימות השפתיים המסויימות ולשמוע את הצקצוקים המוכרים. "נו באמת", הם יאמרו, "מה זו הפרשנות הפמיניסטית הזו לסיפור רבי עקיבא? זה יהדות אוריגינלית זה?|, כשמהעבר השני, יורמו הגבות למשמע סיפור השונה כל כך מהשקפת העולם של ההורים, ו"למה לספר לילדה שלי אגדה שמלמדת שללמוד תורה זו הדרך הנכונה? עם כל הכבוד למעשיות רבי עקיבא".

מגדל בבל מתוך הספר. מתאים גם לספקנים

וכאן בדיוק נמצאת גדולתו של הספר. הוא מיועד גם לאלה וגם לאלה, גם למצקצקים וגם לספקנים, גם למסורתיים וגם לחדשנים, כי האגדות הללו כאמור הן שלנו. של כולנו.

נבון משווה זאת לנהר הזורם במשך מאוד שנים, אלפי קילומטרים, ולפתע מחליטות כמה טיפות צעירות כי הנהר למעשה סטה מהדרך ומחליטות לשוב למקורותיו במעלה ההר.

הטיפות הללו שוכחות שכיון הזרימה האותנטי איננו לאחור - כי אם המשך הזרימה לפנים. במהלך קריאת הספר נזכרתי במאמר הזה. כי הקריאה ב"אגדות שלנו" דומה לשיט בנהר שוצף, רוגש סוער ויפהפה שנותן מקום לכל סוגי הטיפות הצעירות שבשוליים.

אני כבר לא יכולה לחכות לרגע שאביא את הספר כמתנה, לאביגיל, אחייניתי החכמה בת השבע. אני מדמיינת אותנו ישובות ראש אל ראש, צוללות אל בין דפי האגדות, מחייכות בחיבה אל משה התינוק, ונדות בעצב לגורלם של הבל וקין. בדיוק כמו אמי לפני וכמו אמה לפניה, חוליה נוספת בשרשת הנצח.

"האגדות שלנו", מאת שהם סמיט. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 128 עמ'.