ערן שגיא ממהר: פרק מספר

ברומן "זה קורה מהר‮" אלון השמיניסט ועל אלי היפה והפרועה‮, ‬חברת הילדות שלו‮. ‬במבט ראשון דומה שאלי ואלון זורמים באפיק הנעורים המקומי‮: ‬בגרויות ומין וסיגריות, וג'וינטים ושאלות על אהבה ולבטים של לפני צבא‮. ‬מבט שני מגלה שהזרם שוטף מהר מדי וחלק מדי וכי המתבגרים התוססים האלה גדלים באקלים מדוכא ואדיש‮. ‬לכל אחד מהם רק הורה אחד‮, ‬עצוב ועמום‮, ‬המורים שלהם אטומים או מבולבלים מאוד‮, ‬ובוואקום שבתוכו‮ ‬אלון ואלי מתנהלים‮, ‬קשה להבחין בין אינטימיות לכאב‮, ‬בין פנטזיה לחלום בלהות‮.‬

"רק אנגלית, או־קיי? יס, או־קיי, רק אינגליש, איי גוט איט" (עטיפת הספר)

ערן שגיא‮, מורה בבית ספר תיכון‮, ‬בעל תואר ראשון בפילוסופיה וקולנוע ותואר שני באומנות‮. ‬

קיץ

הדפיקות על הדלת לא מפסיקות. אחת בצהריים, סוף החופש הגדול, ואלון מנסה למשוך את השמיכה מעל לראשו ולהמשיך לישון עוד קצת. הוא לא מצליח. חם לו, הפנים שלו רטובות והדפיקות ממשיכות. הוא זורק את השמיכה על הרצפה ונעמד, מסוחרר קצת. החדר מבולגן. כמה צלחות מלוכלכות מונחות ליד המחשב. הוא מתמתח ויוצא אל הסלון. קריר כאן יותר. הדפיקות מתחזקות, דופקות איזו מנגינה עכשיו. הוא מגרד את ראשו, מפהק ומצמיד את עינו אל העינית. אלי. הוא נאנח ופותח את הדלת. היא עומדת מולו עם היד באוויר, מחייכת. שיער צבוע, בלונדיני זרוי במעט ורוד, גופייה סגולה ומכנס קצר בצבע חום. היא מעבירה מבט מהיר על גופו. מה זה, ככה אתה מקבל אותי, עם בוקסר, ועוד בוקסר ירוק.

היא נכנסת לדירה, דוחקת אותו קצת ונושקת לו במהירות בלחי. על גבה תיק כחול. היא סוקרת את הסלון. האור בחדר המדרגות נכבה. מחניק כאן, טוב, יאללה, תתלבש ונזוז. תגידי, הוא נד בראשו באי־אמון, את מוכנה להסביר מה בדיוק את עושה פה כל כך מוקדם ולאן בדיוק אנחנו אמורים לזוז. היא פונה אליו ומצמידה אצבע אל חזהו. השפתיים שלה קצת ירוקות. תקשיב לי ותקשיב לי טוב, עוד שבוע חוזרים לבית ספר, ואני לא מתכוונת לבזבז את השבוע הזה. יאללה, תזיז את עצמך, אני לא הולכת לחכות לך יותר מדי זמן, היא מסתכלת עליו בחצי חיוך, מרחרחת. יש כאן ריח מוזר.

טוב, טוב, אבל אני יכול להבין מה אנחנו הולכים לעשות. או, היא מרוצה, טוב שאתה שואל. כשהיא נוגעת לרגע בבטנה הוא מבחין שאין לה חזייה. ראיתָ פעם את משימה בלתי אפשרית, היא מעמידה פנים רציניות, כן ראיתי, אבל את מוכנה להגיד לי איך זה קשור למשהו. אתה מוכן לתת לי לדבר, אתה לא רוצה שאני אצבוט לך את הפטמה, נכון, היא מניפה מולו אצבע, והוא מרים ידיו בהכנעה. יפה, עכשיו תקשיב בשקט. כמה אנשים יש בצוות של משימה בלתי אפשרית, זאת שאלה רטורית, היא מעבירה לרגע יד בשערה, אל תענה. היא ממתינה, ובתרועת ניצחון ממשיכה, לפחות שניים.

לפחות. והיום יקירי, יש לנו משימה בלתי אפשרית כזאת, לכבוד סיום הקיץ, ואני צריכה אותך. הוא מנסה לדבר אך היא עוצרת אותו שוב. משב רוח עדין מגיע מחדר המדרגות. היום אתה טום קרוז, בתקופה הטובה שלו, לפני שנהיו לו פנים שמנות. ואני המפקדת היפה, ברור? הוא מהנהן. יופי, יש לך, והיא מסתכלת על פרק ידה השמאלי. אין לה שעון. יש לך בדיוק שתי דקות להתלבש ולצחצח שיניים.

ועכשיו היא צוחקת, זה כבר נהיה קצת לא נעים, אה, מיסטר קרוז, אני יכולה לסלוח על הבוקסר הירוק, היא מעיפה אליו מבט והוא נבוך קצת פתאום, אבל לקבל אותי עם שיניים לא מצוחצחות, היא מנידה בראשה, תאמין לי, אם לא הייתי מכירה אותך כל כך הרבה שנים, הייתי פשוט מסתובבת והולכת, והיא מתחמקת ממנו במהירות כשהוא מנסה לתפוס אותה, נושף אוויר מפיו.

חצי שעה אחר כך הם ליד הכניסה של הילטון. חם, חם נורא. אלון מרגיש שכל הגב שלו רטוב, הרגל השמאלית שלו מגרדת, אבל אלי, פניה נוצצות מזיעה, ממשיכה כרגיל. עכשיו היא מוציאה מתיק הגב שלה משקפי שמש וקרדיגן לבן, עדין מאוד. הייתי צריכה להיעזר במחלקת האביזרים של אמא. היא מזדקפת, מושיטה לו את התיק ומרכיבה את המשקפיים. מה אתה אומר? רכב חולף בכביש לימינם, מותיר אחריו ריח בנזין.

אלי, אני נורא צמא, ורעב, וחם לי, היא לובשת את הקרדיגן, ומהנהנת אליו. אני יודעת, ואני מבטיחה לך פיצוי, היא אוספת את שערה. אבל עכשיו, נוהל משימה, היא לוקחת ממנו את התיק, ומקרבת את שפתיה אל אוזניו. אני לא יודעת אם אמרתי לך את זה פעם, אבל אתה מאוד מרשים אותי כשאתה עם הסקסאפיל המשימתי שלך, אל תשכח. שניהם צוחקים, והיא פונה אל עבר המלון, ואני מזכירה לך, רק אנגלית, או־קיי? יס, או־קיי, רק אינגליש, איי גוט איט.

השומר בכניסה מביט בהם בסקרנות כשהם נכנסים, מסדר את הכובע על ראשו. הלובי קריר ושקט.

יש בו איזה ריח נעים, לא ברור. אלון הולך מעט מאחורי אלי, מנסה לא להביט לצדדים. גבר לבוש בחליפה מחויטת חולף על פניהם, מהנהן לכיוונם. אלי מהנהנת אליו בחזרה, ומגניבה מבט אל אלון, מחייכת. זוג צעיר יושב בפינת הלובי, ידו של הגבר מונחת על ירכה של האישה, הם משוחחים בצרפתית בקולות רכים. אלון יכול לראות את ההשתקפות שלו ברצפת הלובי. אלי נעצרת והוא מרים את עיניו. הם עומדים לפני המעלית. אלי לוחצת על הכפתור ושואפת אוויר. וֶל, איט ווז קווייט א דיי, דונט יו ת'ינק. אלון מניע את ראשו בחוסר אמון, כשהיא מסתכלת עליו וממשיכה. שתי נשים צעירות נעמדות מאחוריהם.

דה איזראלי ווטר איז סמת'ינג אלס, יו נואו. דלת המעלית נפתחת ואלון שולח את ידו במהירות אל זרועה של אלי וצובט אותה. אח, היא מצחקקת, דונט דו דט, איטס נוט ורי פולייט. ארבעתם נכנסים למעלית ופונים אל הדלת. מוזיקת פסנתר שקטה. אלי לוחצת על כפתור הקומה השש־עשרה, והדלת נסגרת. הם רואים את עצמם נכפלים בדלת המתכתית. שתי הנשים מתבוננות בהם מדי פעם. שתיהן בהירות מאוד, גבוהות. זאת שעומדת ליד אלון יפה, כמה נמשים דהויים על אפה ולחייה. יש לה שיער אדמוני אסוף והיא לובשת שמלה שחורה המגיעה עד מתחת לברכיה. אלון מריח ריח בושם נעים, אולי ורדים.

"זה קורה מהר", מאת ערן שגיא. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 240 עמ'.