מטאליקה ולו ריד: אל תספידו אותם
רק שיר אחד נחשף עד כה מ-"Lulu", שיתוף הפעולה המדובר בין מטאליקה ולו ריד, והרשת כבר מוצפת בתגובות זועמות מצד מעריצים מאוכזבים. האם שני צדדים איבדו את זה? אור ברנע חושב שכל עוד הם ממשיכים לנגן ולחדש, יש למה לצפות
פעמים רבות אוהבים משרדי שיווק ויחסי ציבור בכל העולם להעניק את התואר "מפתיע" לאחד מהאלבומים החדשים של האמנים החתומים במשרדם. כמעט בכל המקרים, אין בפועל שום דבר מפתיע במוצר החדש. אך כשהודבקה המילה בפרסומים הראשונים על שיתוף הפעולה בין לו ריד למטאליקה, זה היה אמיתי - וקצת מעבר לכך.
ככה זה נשמע: השיר הראשון של "מטאליקה" ולו ריד, "The View"
"למה זה מפתיע?" צוטט ריד באתר הרשמי המשותף שהקים עם הלהקה, "שיתוף פעולה מוזר היה יכול להיות בין 'מטאליקה' ושר. אנחנו? זה שיתוף פעולה ברור". לרגע ריד גם נשמע מעט כמו יח"צן בעצמו. קצת מתעלם מכמה הקהל רגיש לפרויקטים שכאלה, לטוב ולרע.
אז ברור, מדובר בשתי מעצמות מוזיקליות איכותיות, בשורדים, גברים אמיתיים שראו הכל, דמויות שיצרו פסקולים לחיים של מיליוני אנשים. אבל עם ההודעה הראשונה, החיבור המוזיקלי בין מטאליקה לריד לא נשמע כמו משהו שיכול להתקיים.
ואכן הרבה גבות הורמו כשהכריזו השניים לראשונה על האלבום המשותף, "Lulu", שייצא ביום האחרון של אוקטובר. בשבוע שעבר, כשנחשף השיר הראשון שנקרא "The View", החלו להציף את הרשת אינספור תגובות זועמות ממעריצים. אמנם לא חסרים גולשים שגם מאוד אהבו את הכיוון החדש, אבל תגובות הבוז היו ללא ספק אלו שתפסו את העיניים.
ככה זה התחיל: "מטאליקה" ולו ריד יחד על הבמה בניו-יורק
הקהל כעס על התוצאה: בעוד ריד מדקלם ומשחק את המילים שכתב, חברי מטאליקה מאחוריו מנגנים בכל הכוח. קטעי הגיטרה והמקצבים בשיר חוזרים שוב ושוב, כבדים, נעוצים באדמה. בפזמון תופס גם ג'יימס הטפילד את המיקרופון וצועק: "אני היא השורה, אני היא ההתקדמות, אני הוא הפולש".
האלבום צפוי להכיל לא פחות מ-87 דקות כאלו (זמן כולל ארוך במיוחד), 87 דקות של "לולו", כותרת אחת לשתי מחזות עתיקים של המחזאי המפורסם פרנק וודקינד, בעקבותם כתב ריד את המוזיקה במקור. בפברואר האחרון התכנסו כולם באולפן והחליטו לקחת את אותם השירים למקום שונה לגמרי.
טוב או רע, זה מעניין
החיבור הראשוני בין השניים התרחש בחגיגות ה-25 להיכל התהילה של הרוק, אז איחדו בין להקות וזמרים שונים, בין היתר בין ריד למטאליקה. אחרי אותו ערב קסום במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק, הם הרגישו שיש שם משהו באוויר.
הם רצו להגיע יחד למקום שיייצג את הגופים בצורה הטובה ביותר ואנחנו עוד עתידים להיחשף באלבום גם לתזמורים של כלי מיתר ולהרפתקאות מוזיקליות שאפתניות יותר מאלה ששמענו בשיר הראשון. על פניו, נשמע סופר מסקרן או סופר משעמם. לפעמים משמח, לפעמים סתם נאחז באוויר.
רק דבר אחד יחרוץ את דינו של המאמץ המשותף: המוזיקה עצמה. אבל לפני שניגשים אליה, חייבים להודות שישנו אומץ מוזיקלי גדול בפרויקט. ריד, החלוץ הניו-יורקי והמחוספס, כבר שנים רבות מתעסק עם התחום אותו נהנים להגדיר כ"מפתיע". ללא להיטים והמנונים וללא התפשרות על צדדיו האמנותיים.
"מטאליקה" גם היא לא רודפת אחרי הטסטוסטרון המטאלי, או לסירוגין אחרי הבלדה הסוחטת. שתי דרכים איתן הלכו עד הסוף ב-28 השנים האחרונות. כבר
יותר מעשור שהם בוחנים ומנסים. טוב להם לחקור, טוב להם לאתגר את עצמם במה שמעניין אותם. ולפעמים זה מצליח, ולפעמים לא.
בסופו של דבר, איך שלא נסתכל על זה, ריד והטפילד רחוקים שנות אור מההגדרה "איבדו את זה", משפט שחוזר על עצמו אינספור פעמים בשבועות האחרונים ברחבי הרשת ומכוון בעיקר ל"מטאליקה". בין אם הם יפתיעו לטובה או לרעה, עדיין המון יתחולל במרכז.
איבדו את זה אלה שהניחו את הכלים והחליטו מהסיבות שלהם להפסיק לעשות. ריד ומטאליקה לא שם, ובתקווה גדולה עוד רחוקים מכך. יש להם את זה. יש להם המון.
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
