רוקדת מהבטן: נטלי דביר במחול נשי

כל אשה היא השראה ליוצרת נטלי דביר, שעשתה דרך ארוכה מלהיות תלמידה מצטיינת לאמנות, דרך לימודי ריקודי בטן במצרים ועד להעלאת מופע מחול נשי המשלב סגנונות מסורתיים עם פרשנות אישית נשית

דפנה לויפורסם: 09.10.11 , 07:30

את ההשראה ליצירות המחול שלה, שואבת נטלי דביר מכל אישה שהיא פוגשת, אפילו מאלה שנושאות סלים וממתינות לידה בתחנות אוטובוס. דביר, כוריאוגרפית, רקדנית ומורה למחול המגדירה את עצמה "יוצרת מזרחית", שואפת להגיע לאותו גרעין עמוק של נשיות, שאליו כולנו מסוגלות – לדבריה – להתחבר באמצעות המחול, זה שנמצא בעומק, מתחת לשכבות התרבות, המסורת, הדיכוי והכאב. את מסע החיפוש שלה היא מציגה בעבודה "ישיבה מזרחית", שתועלה בחול המועד סוכות בפסטיבל "מוזות בסוכות" בשוהם.

להתחבר לנשיות דרך הריקוד המזרחי. כל אחת יכולה (צילום: גילי יערי)

זהות נשית ומערבית בריקוד המזרחי

נטלי דביר, בת 37, נשואה ואם לשניים, גדלה בירושלים. בת לאב ממשפחה שמוצאה בלבנון ולאם שמוצאה מטשקנט, בוכרה. "במחצית הראשונה של חיי עסקתי באומנות פלסטית ובתיאטרון – באומנות מערבית, וחסרה לי הזהות שלי, גם הנשית וגם המערבית. למדתי שייקספיר, למדתי להתבטא בכלים מערביים, וחיפשתי איך ליצור בכלים האלה משהו שידבר עלי, על עצמי".

כתלמידה מצטיינת בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, דביר עסקה במיצגים, בתיאטרון בובות ובסוגים שונים של מחול. כשגילתה את ריקודי הבטן, הבינה שהגיעה הביתה. היא למדה במצרים, נסעה לארה"ב לפגוש מורים ערביים לריקוד שלא יכלו לפגוש אותה בארץ, וכיום היא מלמדת ויוצרת מחול מזרחי. כותרת המאגדת תחתיה ז'אנרים שונים של ריקוד, ריקודי בטן מסורתיים, פולקלור, השפעות תורכיות, מצריות, טרייבל, פיוז'ן, ריקוד צועני והמוני גוונים אחרים. "ולתוך המסורת הזאת אני מכניסה פרשנות משלי, פרשנות מזרחית פמיניסטית, אני שוברת במחול את התבניות המסורתיות כדי לקיים אמירה אישית".

באיזה אופן?

"ב'ישיבה מזרחית' אני עובדת על הבמה עם יריעת בד ענקית ושחורה, שמורכבת מעשרים בדים שונים שהביאו לי תלמידות. כל תלמידה הביאה את הבד השחור שלה, במרקמים שונים, ותפרתי אותם יחד, על פי מסורת שמקובלת בהמון קהילות – של שילוב רקמות של נשים שונות, בטקסים עתיקים של חתונות, לוויות וכו'.

אני לוקחת את הבד הזה, יריעה ענקית וכבדה מאוד שיש לה פלסטיות מיוחדת, ויוצרת על הבמה המון דמויות. אני רוקדת נשים אפלות, סוטות, מצחיקות, מכוערות, יפהפיות. זה מאפשר לי להביע את כל הדמויות הנשיות שאני נתקלת בהן כשאני מגיעה ליישובים דתיים, למגזר הערבי, ליישובים בדואים, לחוגים של פריקיות במושבים או לתל אביביות מעודכנות.

אני משתמשת בזה כבגד וככיסוי ראש – ואני מרגישה איך כולנו אישה אחת, כולנו חיות תחת הקודים שלא אנחנו קבענו, שבהרבה מקרים באים לידי ביטוי בלבוש המכונה צנוע, שרבנים ושייחים וגברים בכלל המציאו".

רוקדת נשים אפלות, סוטות, מצחיקות, מכוערות, יפות. נטלי דביר (צילום: גילי יערי)

יש בין כל הנשים האלה מכנה משותף?

"כולנו חיות תחת הדיכוי הזה גם אם נדמה לנו שלא. בתל אביב לא מחייבים אישה ללבוש רעלה, אבל היא לא באמת משוחררת, היא צריכה להוכיח את עצמה כפליים בכל מקום כי היא אישה, היא כבולה במסגרות פנימיות שצריך לשבור. ולכולנו ישנה גם אפשרות לשבור את המגבלות האלה באמצעות הריקוד.

אני מרגישה את זה כשאני רוקדת – שיש לנו תנועה נשית פנימית טבעית ואותנטית, שמאפשרת לכל אישה לאבד את גבולות הגוף, וכשנשים רוקדות הן לא צריכות זהות ותרבות הן מתחברות למשהו רוחני גדול יותר, משהו דתי אמיתי שלא קשור לדת מסוימת – למקום יצרי, מיני, יולד ורגיש".