קולו של אבא
זהו סיפור מופלא של השגחה פרטית: כיצד זכיתי לפתע לקרוא מסמכים שכתב אבי עליו השלום בעת שירותו בצבא הפולני, שעליהם לא ידעתי, והמצויים בארכיון מכון הובר באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. נכתב במלאת 26 שנים לפטירתו של אבי
אבי מרדכי נולד וגדל בעיירה לנין, כיום בבלרוס, שבעת היולדו ב-1909 היתה ברוסיה ובין שתי מלחמות העולם היתה בפולין, על גבול רוסיה. אביו-סבי שאני נושא את שמו ושנורה לקבר אחים עם כל בני המשפחה והעיירה ב-1942 - שירת בצבא הצאר במלחמת רוסיה-יפן ב-1905. בשנות השלושים שירת אבא כחייל חובה בצבא פולין.
לקראת המלחמה הקרבה, גויס למילואים בחיל הרפואה. סמוך לאחר פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, נשבה בידי הסובייטים בעקבות בריתם עם הנאצים (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב), והיה בשבי עד קיץ 1941. לאחר הפלישה הנאצית לרוסיה ביוני 1941, אורגן הצבא הפולני הידוע כצבא אנדרס (על שם מפקדו) במסגרת בעלות הברית, ואבי גויס אליו, כמי ששירת כחייל בצבא הפולני לפני כן (מתגייס אחר היה מנחם בגין). יחידות הצבא יצאו מרוסיה, עברו דרך איראן ועיראק והגיעו ארצה.
רוב החיילים היהודים עזבו את הצבא הפולני ונשארו בארץ, דבר שבדיעבד נתברר כי לא היה לצנינים בעיני המפקדה הפולנית, שראתה בכך הצטרפותם לתנועה הלאומית היהודית הלוחמת לעצמאות, ועל כן "הביטה מבעד לאצבעות". היה מצוד בריטי אחר עריקים, ועל כן בהסתתרו אצל בת דוד מצד אמו בקיבוץ שפיים נרשם אבי כבעלה, ושינה שם משפחתו משם אביו (מגדלוביץ') לשם אמו (רובינשטיין).
בשעה שהיה אבי שבוי בידי הסובייטים, עברה עיירתם לשלטון הסובייטי ואחיו יצחק גויס לצבא האדום, ולימים נפל בפינלנד. באותה עת היה אבי שבוי פולני אצל הסובייטים, ואילו אחיו חייל סובייטי. במכתב לאבי מ-23.3.41 כתב סבי: "אתה כותב שנשלח (חבילת חמאה וגבינה) ליצחק והוא כותב שאינו זקוק ונשלח לך. כך, ילדי היקרים, אתם מבקשים זה בעבור זה, אך לבנו כואב על שניכם כרחם אב על בנים". סיטואציה ייחודית זו משמיעה צליל נוגה של נפתולי ההיסטוריה היהודית.
הצוואה, הזכרונות ומכתבי סבא
ב-2004 נרעשתי למצוא באקראי בקופסה נושנה צוואה רוחנית של אבי, שנפטר ב-1985 (כ"ב אב תשמ"ה) ואשר נכתבה ב-1965, מסמך מרגש המופנה אל אחי אבי ואלי המתאר, בין השאר, את אבלו על משפחתו שנספתה. נאמר שם: "השתדלתי לשאת את יגוני באלם, בבחינת 'ישב בדד וידום כי נטל עליו', ביצאי מתוך הנחה כי החיים זורמים כדרכם; עשיתי מאמצים שלא לשתף אתכם ביגוני, מתוך הבנה שהנכם גדלים על אדמת המולדת החופשית ומי אני כי אטיל תוגה ויגון על נפשותיכם הצעירות, הצמאות כדרך הטבע לחיי אושר ושמחה".
לאותו מסמך היו צמודים 16 עמודים בכתב יד, שנכתבו בשנת 1970, המתארים את ערב מלחמת העולם השנייה וראשית המלחמה. לפי מה שעולה מהם, אבא גויס במארס 1939 כאיש מילואים לצבא הפולני, בתפקיד מפקד רכבת רפואית. ב-20.8.39 קיבל חופש והגיע לביתו בעיירה - בפעם האחרונה - ותיאר במלים נוגעות ללב את פרידתו מהוריו ב-26-25 באוגוסט. בשל הגיוס הכללי שהוכרז עם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בהגיעו לבית החולים הצבאי בבריסק, בו שירת, מצא "אי סדר, בלבול חושים. ב-5 בבוקר ב-1.9.39 החלה מתקפת הגרמנים, ובריסק התמלאה פליטים. חדרי בית החולים מלאו פצועים, וריח הדם עלה; אבא ראה "שודדי מתים" - הסניטרים שהורידו מן ההרוגים שעונים, משקפיים, טבעות, ארנקים, וגשרי שיניים מזהב. נבזזו חנויות יהודים.
במשפחה נשמרו מכתבי סבי מן העיירה לדודתי ויטה, שזכתה לעלות ב-1938 והיתה חברת רמת רחל. האחרון בהם נשלח ב-12.6.41, ונושא חותמת דואר ממינסק מ- 20.6.41, יומיים בטרם פלישת הנאצים. במכתב מובעת תקוות סבי שתבוא הגאולה ואבא ישוחרר. במחנה השבויים ברובנה, שבו שהה אבא, ביקרוהו אחותו ודודניתו במאי 1941, והוא אמר להן כי המלחמה עם גרמניה בלתי נמנעת, אך יעץ למשפחה לא לנסות לנדוד מזרחה. לא עלה על דעתו כי הגרמנים יטבחו את היהודים. לאחר שראה פליטים מתים בדרכים מהפצצות, מרעב וממחלות, חשש כי "ברגע שהורי, אנשים בגיל העמידה, יעזבו את ביתם ויצאו עם מקל נדודים, יידרכו ויירמסו תחת גלגלי המלחמה", וגם לא יעץ לצעירים לעזוב את ההורים. הדבר העיק עליו.
תזכירי אבא מ-1943-1942
ביוני האחרון שהיתי בשבתון קצר במכון "הובר" באוניברסיטת סטנפורד. בשיחה עם סגן מנהל המכון פרופ' ריצ'ארד סוזה, למדתי כי ארכיון צבא אנדרס נמצא שם. נתתי לאוצֵר, ד"ר מצ'יי סיקירסקי, את שמו של אבי. קיוויתי לכל היותר שיימצא באחת מרשימות חיילי הצבא. והנה - לא ייאמן - תוך יום מצא שני תזכירים בפולנית בכתב ידו של אבי, מהשנים 1943-1942. התרגשתי עד דמעות לשמע קולו של אבא מתוכם מקץ קרוב ל-70 שנה. התזכירים נכתבו במענה לשאלונים שהעבירה המפקדה הפולנית לחיילים, ושהתמקדו בקורות החיילים בתקופת השבי הסובייטי. האחריות על השבויים הפולנים היתה בידי הנקוו"ד, הבולשת הסובייטית שקדמה לקג"ב, והידועה לשמצה. כן עסקו השאלונים ביחס הסובייטים לתרבות ולדת היהודית בברית המועצות. המטרה היתה כנראה תעמולתית ביחסים המתוחים שבין הפולנים לרוסים; למיטב ידיעתו של האוצר לא נחקר חומר רב זה על-ידי חוקרים ישראלים.
אבא ניצל משום שלא היה קצין. הקצינים הפולנים נטבחו על-ידי הסובייטים ביער קאטין ובמקומות אחרים, וכך גם אנשי משטרה - קרוב לעשרים אלף איש, באפריל 1940. בתזכירו הראשון מתאר אבא כיצד נשבה על-ידי הסובייטים בהיותו מש"ק רפואה ברכבת פצועים, בעיר רובנה ב-18.9.39. יחידה סובייטית שבתה אותם, פרקה אותם מנשקם, והם הובלו ברגל ובהמשך ברכבת משא (90 איש בקרון), למחנה במחוז פולטבה. אבא היה בר מזל, עם קורת גג לראשו; את הקצינים והשוטרים שיכנו תחת כיפת השמים - והם שנטבחו לימים על ידי הסובייטים.
בהמשך הועבר אבא למכרה עופרת ברזל, שם הטעין עופרת לקרוניות, בתנאים איומים, עד שנפצע באסון, אושפז ונותח. לאחר זמן מה הועבר לעבודה בסלילת כביש באזור רובנה, ומשפלשו הנאצים לרוסיה פונה עם שבויים אחרים על-ידי משמר נקוו"ד חמוש ברובים וכלבי משטרה; "אולצנו לצעוד (בהפסקות קצרות) יום ולילה, תוך סבל אל-אנושי, רעב, צמא, ופחד לחיינו, כיון שדי היה לעשות צעד תמים אחד לצד הדרך, ויכולת לומר שלום לחייך, כי השומרים השתמשו בנשקם לעתים קרובות". לאחר מכן הגיע למחנה שבויים, עד לחנינה לאחר ההסכם הפולני-סובייטי בעקבות הפלישה הנאצית בקיץ 1941, ואז גויס לצבא אנדרס.
התזכיר השני, שנכתב ב-1943, הוא תיאור מרתק של מצב היהדות בברית המועצות, ממש כאילו נכתב בשנות השבעים בימי "שלח את עמי". נכתב, כי 48% מבתי הכנסת נסגרו בדרכים שונות, ובאיהם נרדפו עד כדי מאסר, בתירוץ של "קלריקליזם אנטי-מהפכני", ורבנים הוגלו לסיביר. לשיטתו היתה אז ליהודי ברית המועצות תחושה דתית, והתבוללות באה "בקצב הצב", כך שלמשל נכח בעצמו בתפילת ימים נוראים בפאתי העיר "וראיתי לפני משהו הדומה לאנוסים בספרד בימי הביניים"; אף נושאי משרות בכירות בממשל הסובייטי השתתפו בסתר בתפילות; "הלשון העברית נחשבת אנטי מדינתית ונאסר להשתמש בה בשום תנאי", והיידיש דלה בלא חיבור לספרות היידיש העולמית.
אבא מתאר אב גוסס שאמר לבנו "זכור שאתה יהודי, אמור קדיש אפילו יהא עליך לסבול מכך"; ופלוני קומוניסט שעזב את עירו בתואנת נסיעה "רשמית", כדי שרעייתו וקרובים יקיימו ברית מילה בבנו, וכשנטען כלפיו ל"קלריקליזם", טען שהדבר נעשה בלא ידיעתו. סידור תפילה שנתן סבא לאבי, והיה יקר לו כמזכרת - הוחרם. היתה גם אנטישמיות. ולבסוף, משנשתלטו הסובייטים על האזורים המזרחיים של פולין, מה שנראה תחילה כהצלה ממוות הפך לגל הלאמות, מאסרים, והגליית מורים (כמו גיסו של אבא).
סוף דבר
אחזור לראשית, קולו של אבא דיבר אלי כתום כ-70 שנה. התזכירים סגרו פער בידיעותיי על קורותיו. הם גם חלק מפרק בתולדות עמנו בתקופת השואה. לימים נישא אבא לאמי ע"ה, בחנוכה (תש"ו). הוא עבד במועצה המקומית גבעתיים כאיש כספים, אחר כך היה עצמאי בתחום העץ, ולימים היה ליועץ המס של התאחדות האיכרים. חיבתו היתה לעיסוק בצרכי ציבור באמונה; הוא יסד בין השאר בית כנסת לצעירים בבית הספר הממלכתי דתי "אמונים" בגבעתיים (בית הכנסת קרוי על שמו) והיה פעיל בתחומים שונים, כמו איל"ן (נפגעי שיתוק ילדים). במסגרת נסיעת עבודה כמזכיר הממשלה לרוסיה ב-1990 ביקרתי בעיירתו לנין; דימיתי כאילו עמד הזמן מלכת. מי שהנחנו בתוך העיירה היה לא יהודי, ולדימיר בויארין, שהקדיש עצמו באופן מרשים להנצחת זכרם של יהודי העיירה.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
