הכל עד לכאן / על כישלון נוסף של אבי לוזון
פרננדז שבזבז לנו שנתיים יילך לעשות נזקים במקום אחר. אבי לוזון, לדאבוננו ולאסוננו, נשאר. כשיו"ר ההתאחדות חושב שהנבחרת שייכת לו, לא פלא שזו הפכה להיות מכבי פ"ת. לעמיר פלג נמאס. ולכם? טקבקו
בראש המשלחת שנמצאת עכשיו במלטה עומד איצ'ה מנחם, יו"ר ההתאחדות הקודם. איצ'ה, איש הגון, צנוע וחביב, לא היה מיושבי הראש שייזכרו כבולדוזרים פורצי דרך.
מצד שני, הוא לא הדיח מהנבחרות הצעירות אנשי מקצוע מיומנים כדי לפנות מקום לבני משפחה ולמקורבים, לא עסק בקומבינות, לא קיזז, לא התנהג כאחרון האוהדים, לא התרוצץ בין קוקטיילים וקונגרסים של אופ"א ולא הצהיר בכל הזדמנות שהוא הגדול מכולם. במלים אחרות, איצ'ה מנחם לא עשה הרבה, בעוד שאבי לוזון עשה המון. רעש!
אפשר וצריך להפיל על לואיס פרננדז את ההתרסקות המביכה של הנבחרת במוקדמות יורו 2012. הסטנדאפיסט הצרפתי שהכריז לאחר הגעתו כי הנבחרת תשחק בסגנון של ברצלונה, עשה כל טעות אפשרית. חסידיו השוטים אמרו ש"יש לו חיבור מצוין עם השחקנים" - ואין ספק שיש בזה משהו.
טורים נוספים של עמיר פלג:
- תורת הגזע של פיני גרשון מבצעת קאמבק
- ריטלין או הביתה / על החרם של פרננדז
- זה נוימן או נומה?
- גיל העמידה / על מהפכת הצעירים במכבי ת"א
- יש לנו ארץ פרימיטיבית / גביע דייויס, קווים לדמותנו
- טיקי טקה? פקה פקה. דירוג הפרשנים בישראל
פרננדז ואלמוג כהן היו חברים טובים, דיברו באותו סגנון, והקשר אפילו אמר אחרי ההפסד ליוון "אכזבנו את לואיס", במלעיל. אם פרופ' דן שכטמן לא היה מקבל פרס נובל לכימיה על גילוי הקוואזי-גביש, פרננדז היה מקבל אותו על המצאת הקוואזי־הרכב.
עד כמה שהדבר נשמע מפתיע, שיא השפל לא היה במגרש וגם לא קשור ליריבות. זה קרה בדיוק לפני שנה, כשפרננדז סיפר שנסע לראות את טל בן־חיים בלונדון ואת דודו אוואט בברצלונה, ובבדיקת "ידיעות אחרונות" נמצא שלא היו דברים מעולם. כשהתברר שהמאמן הלאומי שלנו לא דיבר אמת, ההתאחדות הייתה חייבת להיפרד ממנו לאלתר. אבל עכשיו הכל היסטוריה. הפטפטן שבזבז לנו שנתיים והגרלה סופר נוחה, יילך לעשות נזקים במקום אחר. אבי לוזון, לדאבוננו ולאסוננו, נשאר.
הפקולטה למדעי הקומבינה
כשלוזון מדבר על הנבחרת, אתה מבין שהוא מתייחס אליה כאילו זאת הקבוצה הפרטית שלו. ממש כמו שלשחר יש את מכבי חיפה, לגולדהאר את מכבי ת"א, לטביב את הפועל ולברקת את באר שבע. לכן תשמעו ממנו משפטים מדהימים כמו: "אני נותן הכל לנבחרת, ולא מצליח לקבל רגע של נחת". לוזון באמת חושב שהנבחרת שייכת לו ומצפה שתגרום לו נחת, לא לציבור, שהכסף כידוע מגיע ממנו.
וכשזאת הגישה, לא פלא שנבחרת ישראל הפכה להיות מכבי פ"ת. מועדון משפחתי שבנוי על הקפריזות של מנהליו, שמכשיר את צאצאי הבוס במחלקות הנוער כדי שבבוא היום יוקפצו לקבוצת הייצוג, ושקהל אוהדיו הולך ומצטמק. באורח פרדוקסלי, הנבחרת הזאת כבר לא משחקת באצטדיון הלאומי, שמארח את משחקי מכבי פ"ת.
אלא שלבעלי הקבוצות, אלה שהזכרנו, לא ממש אכפת. יעקב שחר מעדיף לא ללכלך את ידיו בפוליטיקה והנבחרת לא ממש חשובה לו. גולדהאר בקנדה, טביב בארה"ב (וטוב שכך) ואלונה בארץ הפלאות. עם מי נשארנו? עם עמוס לוזון, שטרן חלובה ועדת יס־מנים חסרי דעה והבעה. ככה בדיוק זה נראה, וכך זה ימשיך להיראות.
וכאן אנו מגיעים לסוגיית המאמן הבא. שלשום, בעוד אחד מהראיונות ההזויים שסיפק היושב־ראש, הוא אמר משפט שראוי להילמד בקורס "הלוגיקה של החונטה" בפקולטה למדעי הקומבינה.
לוזון נשאל לגבי שיעור התמיכה שיש לאלי גוטמן בהתאחדות, והשיב: "יש לא מעט חברים בהנהלה שלא מתלהבים ממנו. אבל בכל מקרה, המאמן שאביא לאישור המזכירות וההנהלה יזכה לתמיכה רחבה, ולהערכתי גם ייהנה מתמיכה של פה אחד"... אתם קולטים? יו"ר ההתאחדות מכריז שבהנהלת המוסד שבראשותו יושבים טמבלים, שחושבים אחרת ממנו, אבל יצביעו מה שהוא אומר להם.
כאן זה לא איראן (ולא מכבי פ"ת)
29 חברים יש בהנהלת ההתאחדות. לצידם מכהנים עוד 13 ב"דעה מייעצת" ושניים כ"נציגי ציבור". אחרי אמירה שתלטנית, מתנשאת ומקוממת כזאת, שבה המנהיג משוכנע שהביטוי "פה אחד" מתייחס לפה שלו בלבד, היית מצפה שיקום מישהו מבין 44 הזומבים בהנהלה, ויצעק: "הלו, דבר בשם עצמך. כאן זה לא איראן ולא מכבי פתח תקווה". אבל אף אחד לא קם!
בעצם, מכיוון שמדובר בעסקנים כל־כך אכפתיים וחדורי תחושת שליחות, למה שלא נעשה להם פעם אחת כבוד ונזכיר את שמותיהם. מלבד לוזון וחלובה רשומים בהנהלת ההתאחדות קליברים אחד-אחד. הנה הם, לפי סדר הא"ב: חסן אבו־סאלח, פרוספר אזגי, אביב בושינסקי, ריקי בכר, אלונה ברקת, אפרים גבאי, גיל דודי, מנדל דוידוביץ', מוני הראל, מיכאל ויסמן, ציון ויצמן, צבי ויצנר, אריה זייף, ויקטור יונה, חיה יונה, גיל לב, קובי כדורי, חזי מגן, שמעון מימון, קרן נהרי, באסם סולימאן, נתן סלובטיק, רביב ספיר, אבנר קופל, איציק קורנפיין, אריאל שיימן ושמואל שניצר.
החברים בדעה מייעצת הם: אחמד אגבריה, מחמד אזברגה, כנרת דנינו אהרוני, שרה הפטל, נמרוד ורד, טאהא סולימאן, שלמה סופר, מחמוד סח, מנדל סלע, יוסי עזריאל, אפי צפריר, אבי קאופמן ויצחק רוכברגר. ונציגי הציבור הם אבי יחזקאל ודנה פוגאץ'. נעים מאוד, תודו שחלק מהשמות האלה פגשתם בפעם הראשונה בחיים.
עכשיו תגידו, אתם זוכרים מישהו מהאח"מים הנ"ל מביע דעה בנושא הנבחרת, תובע לחקור את ההתנהלות של המאמן או את הסכומים המופרכים ששולמו לו? אז מילא ויקטור יונה וחיה יונה, שלא רוצים להיות נצים. אבל איפה שני המנדלים כשצריך אותם?
כל אלה גם שותפים מלאים לאחד הבזיונות הגדולים בספורט הישראלי - מינוי האחיין של היו"ר למאמן נבחרת הצעירה. שווה בהחלט לחזור ולהתעכב על המינוי הזה, בהקשר של המאמן הלאומי הבא.
האחיין נהנה עם הנבחרת הצעירה, הבוגרת חוסכת
מאז הבושות מול יוון, אבי לוזון מכריז ששום דבר לא בוער, שכל עוד יש חוזה לפרננדז אין מה להיחפז, שהדיונים לגבי מחליפו ייפתחו רק בינואר, ושהמאמן הבא יתחיל לעבוד ב־1 ביוני. מעניין, אבל על החלפת מוטי איוניר בנבחרת הצעירה לא רק שהיו"ר דיבר באמצע הקמפיין, הוא גם החליף אותו לפני סיומו! אין גבול לדמגוגיה, לנפוטיזם ולעזות המצח.
עוד ב-ynet ספורט:
- לא היה להם צ'אנס: 66:117 למכבי ת"א על נתניה
- פורטוגל בעימות גורלי בדנמרק, יוון זקוקה לתיקו
- במכבי ת"א חוששים: ביה"ד יחמיר בענישת עטר
- שחר פאר: "זו אינה השנה הגרועה בחיי"
אז עכשיו חשוב שפרננדז יסיים את החוזה שלו, בסך 480 אלף יורו לעונה, למרות שהקמפיין נגמר מעשית ב־2 בספטמבר. זאת אומרת שעל ארבעה חודשים של כלום, הליצן המתבכיין ימשיך לקבל כ־200 אלף שקל כל חודש, וכל זה כדי שיספיק לכתוב דו"ח ולהגישו לבית הלורדים.
ובואו נניח שהמאמן הבא יהיה גוטמן. למה לא להכריז על כך כבר עכשיו? שיתחיל לעקוב אחרי שחקנים, שיצפה ביריבות שלנו במוקדמות המונדיאל, שייצא להשתלמויות. את החוזה עצמו אפשר להתחיל ממאי־יוני בשנה הבאה, להחליט צריך עכשיו.
לאחיין של היו"ר יש משימה עם הנבחרת הצעירה בקיץ 2013, ועד אז הוא מקבל כסף בלי חשבון, נוסע להשתלמויות ונהנה מטיולים ומהטבות. המשימה של המאמן הלאומי תחל בספטמבר 2012, אבל כאן פתאום אבי לוזון חוסך ושומר על הקופה הציבורית.
לכבוד סיום הקמפיין הערב, ניסיתי להיזכר במשפט הכי אופייני של יו"ר ההתאחדות במהלך שני הקמפיינים האחרונים, ובחרתי בשניים. הראשון מתקופת קשטן, בספטמבר 2008: "על אפכם וחמתכם נגיע למונדיאל", והשני מעידן פרננדז, באוקטובר 2010, אחרי ההפסדים בסיבוב הראשון לקרואטיה וליוון: "דקל קינן חירבן לנו את שני המשחקים". הראשון מלמד על זחיחות ושחצנות, והשני מבטא בריחה מאחריות וגסות רוח. אם לשלב בין שניהם, אז אפשר בהחלט לומר שאבי לוזון חירבן לנו שני קמפיינים. בינתיים.
וברשותכם ניפרד בשיר הנפלא "הכל עד לכאן", של בניון אחד שדווקא מספק את הסחורה:
אני רואה, אני מרגיש / אני רוצה, אני אדיש
אני חכם, אני יכול / אני גיבור כל כך גדול
הכל אני, אני הכל / אני חזק, אני בתוך בועה
סתם מנופח בלי שום ערך
וידעתי בסופו של דבר / היא תתפוצץ לי בדרך.