תיבה של איש שר

Million Dollar Quartet. סשן מ־1965 שהוקלט במקרה באולפני "סאן רקורדס" בכיכובם של קאש, אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס וקארל פרקינס. לשמוע אותם משתטים עם

Down by the Riverside ,Don't be cruel ו־That's When Your Heartaches Begin - זה כל כך מהנה, כל כך מרגש, שאפשר להעלים אוזן מהעובדה שספק אם בכלל שומעים שם את קאש. יש שמועות שהוא איחר, או השתהה באולפן רק לזמן קצר וברח לקניות של חג המולד. הוא עצמו טען באוטוביוגרפיה שלו שהיה שם כל הזמן, ורק שר בטונים הגבוהים כדי להשתלב עם אלביס. חוץ מזה, הוא היה רחוק מהמיקרופון.

טוב, למי אכפת. העיקר שהוא השרה מרוחו הקשוחה על להקת הכוכבים המזדמנת.

At Folsom Prison ו־At San Quentin. לקאש יש אלבומי אולפן ישנים מצוינים, אבל הם לא משתווים בעוצמתם לאלבומי ההופעות שלו. קאש היה במיטבו בהופעות, במיוחד כשזה קרה בבתי כלא - בפולסום ב־68', בסן קוונטין שנה אחרי - מול הגרעין הקשה והקשוח באמת של מעריציו. שם, בהופעות החיות, הוא באמת חי.

קאש אהב את האסירים. הם התלהבו משירי הרוצחים והפושעים שלו וראו בו אחד משלהם, למרות שמעולם לא סגר יותר מלילה בקלבוש (כולל מעצר תמוה במיוחד על קטיפת פרחים בשטח פרטי). וקאש השיב להם אהבה. לגארי גילמור, רוצח שדרש לקבל עונש מוות על מעשיו - נורמן מיילר כתב עליו את הרומן "שירת התליין" - הוא שר בטלפון את Amazing Grace בלילה שלפני הוצאתו להורג. מחווה יפה של חסד לאיש שמילותיו האחרונות היו "בואו נעשה את זה".

The Dylan/ Cash Sessions. במשך תקופה קצרה חלקו קאש ודילן אולפנים סמוכים בנאשוויל, וקאש קפץ לבקר את ידידו בן ה־28. התוצאה היתה דואט אלמותי אחד שנכנס ל־Nashville Skyline של דילן (Girl From the North Country), וסשן הקלטות נהדר מ־1969 שנותר רק כבוטלג עלום במשך שנים רבות. אפשר לשמוע בו את קולו של דילן הצעיר - עדיין נקי, קצת מאנפף - מתיישב יופי על I Walk the Line; תומך בבס של קאש ב־Just a Closer Walk with Thee; ומתמזג איתו ב־Blue Yodel #5 העתיק והמענג של ג'ימי רודג'רס.

העובדה שכל השירים האלה נשארו בחוץ ונזרקו לבוטלג היא אות קין על המצח של מישהו, בוודאי לאור העובדה שהבוטלג שוב קשה מאוד להשגה. אני מקווה, לטובתכם, שסדרת הבוטלגים המתמשכת של דילן לא תשאיר את המצב הזה על כנו לאורך זמן.

The Johnny Cash Show. בין 69' ל־71' היתה לקאש תוכנית טלוויזיה שבה אירח אמנים שונים (תחשבו "לילה גוב"). מהתוכנית הזאת יצאו כמה דואטים נפלאים, כמו זה של קאש וג'וני מיטשל בת ה־26 שהצטרפה אליו בקולה הצלול ל־Girl from the North Country. אבל גולת הכותרת, מז'אנר ה"אל תחמיצו", היא Blue Yodel #9 עם לואי ארמסטרונג. סאצ'מו היה אז בן 69, תשעה חודשים לפני מותו, זקן ומיוזע אבל קורן מחיוניות: עושה פרצופים לקאש, צוחק בפה גדול, מנגב את המצח במטפחת, מפלבל עיניים ומקסים את הקהל. זה אחד הסרטונים הכי מצחיקים שנתקלתי בהם ביוטיוב, וגם אחד מהמרגשים ביותר. לא רחוק מ־Hurt.

The Wanderer. ב־1993, במהלך הקלטות "זורופה", בונו פנה לקאש והציע לו להקליט את The Wanderer. זה אחד השירים היחידים של U2 שבהם לא נשמע קולו של בונו (או כמעט לא נשמע, לבד מאיזו יללה בסיום), והוא כמעט כולו קאש, טייק פוסט־אפוקליפטי על שירי הצליינות של מי שתמיד חיפש את האל, ולפעמים גם מצא.

VH1 Storytellers עם ווילי נלסון. מפגש מלכותי בין שני ענקי רוח, אגדות חיות ושרות, מ־1998. הם יושבים שם על הבמה, ערומים מלהקה, מיומרות, מפוזות של רוק סטארים. "שני קשישים דרומיים שיושבים במרפסת עם גיטרות", כתב גיא חג'ג' בטקסט נהדר שפורסם גם הוא ב"השרת העיוור". קאש, הפטריוט המרדן, ונלסון, המרדן הפטריוט. שתי פיסות אמריקנה מהלכות. דו־קרב מלבב בערבו של יום.

The American Recordings 1-4. אני מדבר הרבה על סדרת ההקלטות מהשנים 1994־2002, אבל זה אף פעם לא יהיה מספיק. האלבום הרביעי, The Man Comes Around, היה הראשון שלי ולנצח יהיה הפייבוריט; צריך לשמוע כדי להאמין מה עשה קאש בלהיטים מוכרים כל כך.

את I Hung My Head של סטינג הפך קאש לשלו - וידוי מצמרר ושקט של רוצח, רחוק כל כך מהאורגינל הכבד והנפוח מכלי נשיפה. את Personal Jesus של דפש מוד (שנכתב בהשראת האהבה של פריסילה פרסלי לאלביס, מכר של קאש כזכור) עשה לאינטימי, נקי ואמיתי כמו שיר בלוז שורשי, עם הגיטרות התומכות של ג'ון פרושיאנטה מרד הוט צ'ילי פפרס ומייק קמפבל מההרטברייקרס של טום פטי. את Bridge Over Troubled Water הגיש כשיר ערש אבהי, עם הבס העמוק שלו במקום ההרמוניות הגבוהות של סיימון וגרפונקל. קצת שר וקצת מדבר, מבטיח לשוט מאחוריך ולהרגיע את נפשך, עוטף אותך בחיבוק חם ביחד עם החיזוק האימהי של פיונה אפל טובת העיניים.

גם האלבומים שקדמו לרביעי בסדרה היו אסופה מופתית של קאברים נפלאים. ואז קאש מת, וחשבנו שלא נשמע עוד הקלטות אמריקאיות.

A Hundred Highways ו־Ain't No Grave. אבל פתאום יצא מארז מהודר בשם Unearthed, עם חמישה דיסקים של שירים שקאש הקליט טרם מותו. אחריו יצאו עוד שני אלבומים, Highways ב־2006 ו־Grave ב־2010. "אין קבר שיוכל להחזיק את גופתי", שר קולו של איש מת, ולא נמצא גם הקבר האמנותי שבו ינוחו בשלום על משכבם שירים שטרם ראו אור יום.

מת או לא, השירים של ג'וני קאש - להלכה קאברים, אבל למעשה שירים של קאש - המשיכו לחיות. את Ain't No Grave של האח קלוד איילי (אח במובן של חבר קהילה נוצרי, לא במובן של סחבק מהטירונות) הוא הפך מגוספל מעורר ושמח לשיר איטי ואפל של אדם שמקבל את פני המוות באומץ; אדם שכבר רקד עם המוות במוטלים זולים, ומאחורי הקלעים של אולמות מפוארים. מ־Redemption Day של שריל קרואו הוא עשה תפילה פרטית של נביא נחמה, נישאת בקולו הבטוח של אדם שכבר רואה את מותו.

גם זאת קלישאה, אבל קאש באמת ראה את הסוף. לא כמו שאדם זקן רואה את הסוף, אלא כמו שאדם על סף המוות רואה אותו. קאש של Ain't No Grave הוא אדם חולה שיוצא ובא מבתי חולים, שבריאותו רופפת, שסובל מנזקים נוירולוגיים ומריאות תשושות, שזה עתה קבר את אשתו, ושכבר מזהה את המוות כשהוא פוגש בו. הם מכרים ותיקים.

אנשים מעקמים את האף בפני תעשיית הפוסט־מורטם המוזיקלי שמשגשגת באמריקה. אז מה. מצידי, שרוזאן קאש תמשיך למצוא ארגזי הקלטות ישנים במרתף, ושריק רובין ימשיך לברוא מחדש שירים ישנים סביב קולו של המנוח, ושהחיים של קאש אחרי מותו ימשיכו להדהד בעוצמה מכל רמקול. תקראו לזה נצלני, תקראו לזה ציני. מה אכפת לי? לי יש עוד שירים של ג'וני קאש לשמוע.