פסטיבל עכו בסימן גלעד שליט
עם כמות גדולה של כרטיסים שנמכרו, הצגות מבטיחות וכישרונות חדשים, פסטיבל עכו נפתח השנה בציפייה קולקטיבית
פסטיבל עכו לתיאטרון אחר נפתח הבוקר - ואם לשפוט על פי היקף רוכשי הכרטיסים עוד טרם פתיחת שערים, נדמה שהאירוע, המתקיים זו השנה ה-32 ונחשב כחוד החנית של העשייה התיאטרונית האקספרימנטלית על לוח השנה, מעורר עדיין את סקרנות הקהל. השנה רשם הפסטיבל גידול של 3,000 כרטיסים למכירה מול אשתקד והיקפם נאמד ב-10,000 כרטיסים. הסיבה לגידול נובעת מגידול מקביל בהיקף ההצגות המשתתפות בפסטיבל. חידוש נוסף בפסטיבל השנה הוא שימוש באולמות ששופצו ונפתחו אך לאחרונה במתחם אולמות האבירים שבעיר העתיקה והועמדו לשימוש ההפקות.
חזרתו של החייל החטוף, גלעד שליט, לישראל, דרשה היערכות מיוחדת גם מטעם הפסטיבל. הנהלת הפסטיבל מדגישה כי בכוונתה להעמיד במתחם הגנים שבעיר העתיקה מסכים, על מנת לאפשר לקהל לשמור על קשר רציף עם שידורי החדשות. בהנהלת הפסטיבל מבינים כי יש סבירות שהאירוע המצופה שיתקיים ערב לפני נעילתו ישפיע על הקופות, אך מדגישים כי הם מפנים בשמחה את הבכורה לטובת האירוע. "חזרתו ארצה של גלעד היא שמחה גדולה", אומר מנכ"ל הפסטיבל, אלברט בן שלוש, "צריך לשים את הדברים בפרופורציה. הרצון למכור עוד הצגה או פחות הצגה, מתגמד מול האירוע הזה שכולנו חיכינו לו והוא הדבר המרכזי. רק שיחזור כבר הביתה".
אבל בעכו כמו בעכו, ההצגה נמשכת. שלל ההצגות מזמינות כל אחת בדרכה להיבלע למשך זמן קצוב אל תוך עולם משלה. כך למשל "מיין קאמפף", קומדיה שחורה מאת ג'ורג' תאבורי שערך וביים גיל אלון, יוצר שצבר לא מעט שעות טיסה בפסטיבל לתיאטרון אחר. ההצגה, שיצר בשיתוף עם צוות שחקנים שעבד כלהקה לכל דבר, מתרחשת במרתף מטונף שבו שוכרים מיני נדכאים וחלכאים מיטה ללילה. במקום הזה מתגוררים כשותפים לגורל אביונים - הרצל, הומלס צעיר שמתפרנס ממכירת התנ"ך והקאמה סוטרה אך חולם לכתוב מחדש את התנ"ך; לובקוביץ', דמות ססגונית וחובב אלכוהול מפוכח שמאמין בכל ליבו שהוא אלוהים ויש הומלס נוסף, אילם, ששתיקתו ממלאת את חלל הביב העלוב הזה בעצב ובאנושיות נוגעת ללב.
על גבול הפסיכוזה
אל תוך המשפחה-בלית-ברירה הזו, מתפרץ יום אפור אחד, בחור צעיר ונטול פרוטה בשם אדולף היטלר שאך הגיע לווינה כדי לנסות את מזלו באקדמיה לאמנויות. היטלר הצעיר יהפוך תוך כדי הצגה למפלצת קפריזית על גבול הפסיכוזה, שסובלת מעצירות כרונית, פוחדת ממין ונוטה להתקפות אלימות בלתי נשלטות. הקהל הוא חלק מבית האביונים הזה, צופה מן הצד במחזה שאת סופו הוא מכיר מספרי ההיסטוריה. אבל הדרך אל הסוף רצופה בתובנות שמבהירות מחשבה על כך שתמיד ימצא מקום נמוך יותר מזה שבו ניצבות רגליך. זו הצגה שהצלחתה או נפילתה מבוססת על בניית הדמויות.
במקרה נוכחי מדובר בשילוב מרתק של שחקנים שממלאים את הדמויות בעושר של ניואנסים ומידת מסירותם לתפקיד מעוררת הערכה. קל מאוד ליפול לסנסציה בהצגה שבה מעורבים היטלר, הרצל ואלוהים ואיכשהו בזכות ידו המכוונת של הבמאי וכישרונם, הם מדלגים מעל לזה. לופו ברקוביץ, בתפקיד אלוהים-הומלס, הוא קשת אינסופית של צבעי רגשות: המגלומניה שלו נוגעת ללב כמו שבירותו שנובעת אולי מראייתו המפוכחת את המציאות. רועי אסף, בתפקיד היטלר הצעיר, ממלט את עצמו ממה שעלול להפוך את הדמות לקריקטוריסטית ויוצק לתוכה לא רק מימיקה ופיזיות שמזכירה את אבי תורת הגזע, אלא גם רמזים למנועי הנפש שדוחפים אותו להיות מי שהוא.
גם תגליות יש בהפקה הזו אם זה שלומי ברטונוב, בתפקיד הרצל או עופר פאר בתפקיד ההומלס האלם. ברטונוב, שזה לו התפקיד הראשי הראשון בהפקת תיאטרון מאז שסיים את לימודיו בניסן נתיב, יוצר דמות מלאה ועמוקה של בחור צעיר ורדוף, שסוחב על גבו את עברו הפרטי והכללי כבן דת משה. הרצל של ברטונוב הוא דמות רגישה עד כאב ועם זאת אופטימית, מתרפסת מתוך כמיהה לאהבה אך אינה מוכנה להיסחף אל זרועות הרוע שמקיף אותה ומתעקשת למצוא גם בו את היופי.
פאר, בתפקיד האילם, נבלע בתוך הדמות אותה הוא מאכלס עד הקצה. זהו תפקיד כפוי טובה כיוון שהוא לכאורה רק מעטר את המתרחש, מעשיר את מקום ההתרחשות ובכל זאת למרות שתיקתו, "גונב" את העין שוב ושוב מן הדמויות הראשיות אל העצב האינסופי, הלא ידוע והמושתק שנצעק מכל מחווה גופנית שלו. האם התרפסותו של היהודי היא זו שמקימה עליו את אויביו כפי שנרמז במחזה? לא בטוח. האם זוהי שונותו שהופכת אותו למטרה? אולי. כך או כך מדובר במחזה מעורר מחשבה ובהצגה שכדאי לראות.
ויש את "לב", מחזה שמתרחש בין ארבעת חדרי ליבו של גבר שספגו, כל אחד מהם, מכה קשה ועומדים בפני קריסה אם לא יתחולל הנס המיוחל. אהבות לא ממומשות, אהבות שאינן תלויות בדבר שאולי יגיעו לכדי מימוש, אהבות שמומשו ומעלות כעת קבס, ואהבות נכזבות שסוגרות את שערי ליבו של הגיבור, הופכות את נפשו לגן נעול ומובילות אותו אל מיטת הניתוחים.
להצגה הזו מומלץ לקחת סוודר כי קר שם בלב, כך מסתבר. ג'ייסון דנינו הולט, כותב ובמאי ההצגה שבשנתיים האחרונות הולך ובונה את עצמו כיוצר עצמאי, אסף מסביבו חבורה מוכשרת של יוצרים ושחקנים שביחד בנו עולם סוריאליסטי שיש בו הומור דק וכאב מפוכח.
גאיה שליטא כץ, שאחראית על התפאורה ושירה וייז, מעצבת התלבושות, עשו עבודה נפלאה ביצירת העולם הפיזי שבתוכו מתנהלות הדמויות. זו הפקה שבה הדגש על האסתטיקה גבוה ובמידה רבה היא זו שמחריפה את הניכור בין הדמות הראשית לבין עצמה ולבין האנשים סביבה. נדמה שגם הפער בין הסיפורים האינטימיים אך המשמעותיים, שיצרו את הלב הפגום ואת החסימות הרגשיות שמאיימות על המשך תפקודו של הגוף, לבין העיצוב המתוחכם, יוצר ניכור והוא גדול עד כדי כך שהוא מאפיל על הכל.
לצדו של אייל שכטר בתפקיד חולה הלב ובהט קלצ'י בתפקיד אשתו החוקית, שכבר מזמן איננה ממלאה את ליבו, משחקים גם ליאל דניר בתפקיד אהבת ילדותו שעדיין שמור לה מקום בלב ואלון אופנהיים בתפקיד שכתוב ומבוצע נפלא של הרופא, שמוביל את החולה לקבלת אחריות על המשך חייו או על מותו הרגשי והפיזי. על הדף מדובר ברעיון מבריק שלו הוצאתו לפועל היתה מעזה ללכת רחוק יותר ולא חוששת מהומור עצמי, גרוטסקה וגיחוך היתה יכולה להפוך לפנינה.
אבסורד מלא חן
עיצוב ואסתטיקה הם חלק בלתי נפרד גם מההצגה "הבילבילבל", מאת ובבימויו של בשאר מורקוס, יוצר צעיר שמציג לראשונה על במה מקצועית. מורקוס, תלמיד שנה א' בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, הוציא תחת ידיו הצגת אבסורד מלאת חן שסובבת סביב ריטואל שמקיימת מועצת עם לא מוכר שמתפללת לשובה של השמש. זה יכול להיות בביירות, בגרמניה הנאצית, בחיפה, בטורקיה, בארמניה או בכל מקום למוד קטסטרופות בו מאיימת החשיכה להאפיל על האור.
אל תוך אולם האבירים שבו מתקיימת ההצגה דוברת הג'יבריש - שפה לא שפה שמשמשת את הדמויות - מובילה את הצופים שאדן קנבורה, שחקנית מצחיקונת נפלאה, סביב עיניה עיגולים שחורים וכל מחוות גופה אומרות גרוטסקה. היא מַקְהִילה את הבאים סביבהּ כדי לחלק בשפתה המוזרה הוראות, מזמינה את הקהל להתיישב, נוזפת במאחרים. עוד מעט נגלה שזוהי יד ימינו והמתרגמת לעת מצוא של הכהן הגדול, השחקן הנרי אנדראוס.
הבילבילבל הוא עם צנוע, ילדותי ותמים אבל לכל אחת מהדמויות שעל הבמה, אפיונים משלה. הצלילים שכל אחד מהם מפיק, תנועות הגוף, הסיפור שהוא מספר בעזרת השניים, כל אלה נבחרו בקפידה ומעידים על אופיים. יש את האיטי שבחבורה, חנא שמאס, שיוצר דמות מכמירת לב. ויש את האישה החזקה, שבתוכה יש פצע שקורע אותה לגזרים, ח'ולוד טנוס, שהופכת את התפקיד הזה ליהלום קטן. ביחד יש לעם הבילבילבל את הריקודים והמשחקים שלהם, את הריטואלים הקבועים, את השפה שמתבהרת לצופה תוך כדי תנועה.
ההפקה, שמשלבת בתוכה טקסטים מאת מחמוד דרוויש, רבת חן אבל בשלב מסוים מתפזרת. המבנה שלה אינו אחיד והיא מעוררת לא מעט סימני שאלה לגבי בחירותיו של היוצר. בתחילת ההצגה מתורגמת שפת הבילבילבל לערבית (בעוד שתרגום לעברית מוקרן על הקיר האחורי של האולם לטובת הצופים שאינם דוברי ערבית). לאחר מכן דוברות הדמויות ערבית ומוותרות לרוב על שפתן. גם שתי שפות תנועתיות מתנגשות במחזה ולא כל כך ברור מדוע. האחת, מגושמת ומסורבלת, שמתיישבת היטב עם הנאיביות של אנשי הבילבילבל. השנייה, פראית ומסוגננת מדי. באופן כללי מדובר בתרגיל מצטיין שחושף יוצר עם שפה מיוחדת לו ושחקנים מוכשרים. מזה כמו מאלה היה משמח לראות עוד בהמשך הדרך.
