23.48

ב־29 באוגוסט, בסך הכל המחזור השלישי של העונה באנגליה, התייצבו באולד טראפורד שתיים מהפייבוריטיות הנצחיות ומהיריבות המרות של הפרמייר־ליג. מצד אחד: האלופה המכהנת והקבוצה הכי גדולה באנגליה בשני העשורים האחרונים. מהצד השני: אבירת "הכדורגל היפה" שבדרך כלל סוחטת מחמאות בחלקה הראשון של העונה, מחרחרת לקראת האמצע, ונשארת מאחור לאכול את אבק מתחרותיה בסיום.

90 דקות מאוחר יותר - לא כולל הפסקה, פציעות והרחקות, אבל כן כולל שלושער, מבוכה וזובור פומבי - לוח התוצאות הציג את התוצאה ההיסטורית 2:8. השפלה שלא נראתה כדוגמתה, הניצחון הגדול ביותר של מנצ'סטר יונייטד מאז 1999 והתבוסה הגדולה ביותר שחטפה ארסנל מאז 1896. אבל התוצאה המשפילה סיפרה רק חלק מהסיפור. היא לא סיפרה, למשל, שארסנל חסרה שמונה שחקנים (אלכס פרגוסון דווקא סיפר). היא לא סיפרה שארסנל החמיצה פנדל במצב של 0:1 ליונייטד. והיא בעיקר לא סיפרה את החלק האירוני ביותר: זה שיונייטד ניצחה את ארסנל בנשקה שלה.

ארסן ונגר בנה את ארסנל שלו על שחקנים מוכשרים עם טכניקה גבוהה, שמשחקים התקפי ופתוח. זה יצר את אחת מהקבוצות האטרקטיביות בכדורגל העולמי, הוביל למשחקים מהנים, הביא לקבוצה אוהדים רבים ברחבי העולם, שיפר את מצבה הכלכלי לאין שיעור וזיכה אותו בהרבה מחמאות. רק דבר אחד לא יצא מזה: תארים. ארסנל לא זכתה בגביע מאז 2005, באליפות מ־2004, בתואר אירופי מ־1994, בגביע אירופה לאלופות מעולם. ועם הזמן החלו אפילו המחמאות להתנדף. אלא שבאותו יום ארור/ אגדי באוגוסט, מי שצפה במשחק התקשה להבחין מי כאן הקבוצה הצעירה עם הכדורגל האטרקטיבי.

זה היה ההרכב של יונייטד באותו משחק: דויד דה חאה (בן 20 וחצי), כריס סמולינג (21 וחצי), פיל ג'ונס (19), ג'וני אוונס (22), פטריס אברה (30), טום קלברלי (22), אנדרסון (23), נאני (25 וחצי), אשלי יאנג (26); וויין רוני (חוגג החודש 26), דני וולבק (20 וחצי). אחסוך לכם את הפעלת המחשבון בנייד: ממוצע הגילים של החולצות האדומות על המגרש היה 23.48. אפילו ראיין גיגס קשישא, שעלה כמחליף, לא יכול לקלקל כזה מספר (טוב, הוא לא יכול לקלקל שום דבר. הוא ראיין גיגס).

עכברי הסטטיסטיקה כבר גילו שהרכב פותח אחד בעידן אלכס פרגוסון היה צעיר יותר: ב־2009 הוא הרכיב מול האל שחקנים בגיל ממוצע של 23.43. אבל זה לא חוכמה, כי ההוא היה משחק חסר חשיבות. את המקום השלישי ברשימה תופסת חבורה צעירה ששיחקה מול בולטון מ־1995; היו שם שמות נוסטלגיים כמו דייויד בקהאם ופול סקולס בני ה־20, ראיין גיגס בן ה־21 ופיל נוויל בן ה־18.

עם הנתונים האלה מול העיניים, אני מניח שכל אוהד יונייטד מרגיש שני דברים: אופטימיות לגבי העתיד, ונוסטלגיה לגבי העבר.

צעירים לנצח. מאנ יו(צילום: רויטרס)

הופ קטנטנים

פלאשבק ראשון: בפעם האחרונה שהיה לפרגי דור צעיר ומוכשר כל כך, זה נגמר בפסטיבל. גיגס, סקולס, בקהאם, ניקי באט והאחים נוויל - תחת חסותם של המלך קאנטונה, שומר הכתר פיטר שמייכל והמתנקש המלכותי רוי קין - הובילו את יונייטד לאחת מהתקופות היפות בתולדותיה, ולתחילת מלכות פרגוסון באולד טראפורד.

המקרה של "כיתת 1992", שאליה נהוג לספח את הילדים המחוננים סקולס ונוויל הצעיר, היה נדיר מכל בחינה אפשרית. זה לא היה רק שנתון מזהיר שהצמיח תשעה שחקנים בינלאומיים, ארבעה סמלים נערצים ואייקון תרבות אחד; זה שגם הפרמייר־ליג היתה אז בחיתוליה, הכוכבים הגדולים הלכו לאיטליה, והכדורגלן האנגלי עוד היה הלב ועמוד השדרה של הכדורגל האנגלי. בשנים הבאות יתחיל הכסף הגדול לזרום, ונגר יצרפת את ארסנל, צ'לסי ומנצ'סטר סיטי יקימו ליגיונות זרים, ונבחרת אנגליה לא תצליח להוציא משהו מדור הזהב של יונייטד. ככה זה ייגמר. אבל עד אז, כיתת 92' השתלטה על הליגה האנגלית.

במשחק הפתיחה של 1995 הפסידה יונייטד 3:1 לאסטון וילה, וכדורגלן העבר והפרשן אלן האנסן טבע את הציטוט המר והנמהר שירדוף אותו לנצח: "לעולם לא תנצח משהו עם ילדים". הציטוט הזה הסתיים בדאבל, ועד לעזיבתו של בקהאם ב־2003 צברו הילדים עוד שש אליפויות, שלושה גביעים אנגלים וגביע אלופות אחד, כולל טרבל בלתי נשכח. עם הצלחות כאלה, אין פלא שכבר מהרגע הראשון התחילו הכוכבים הצעירים לשמוע את ההשוואות הבלתי נמנעות לתינוקות באזבי.

פלאשבק שני: מט באזבי מונה למנג'ר היונייטד ב־1945, עם חידוש הליגה לאחר מלחמת העולם השנייה ואחרי שנים ארוכות של אכזבה, מאבקי ירידה ועמידה בצילה של היריבה העירונית, מנצ'סטר סיטי. באזבי, בעבר כוכב ליברפול והסיטי, ייצב את הקבוצה באמצעות רכש מדויק ושילוב שחקני נוער שזכו לכינוי "תינוקות באזבי". ביניהם היו דאנקן אדוארדס ובובי צ'רלטון, אגדה מתה ואגדה חיה באולד טראפורד. כששמונה מהתינוקות נספו באסון התרסקות המטוס ב־1958, באזבי היה זה ששיקם אותה עם תינוקות חדשים - כולל אחד סורר במיוחד בשם ג'ורג' בסט, והביא לאנגליה לראשונה את גביע אירופה ב־1968.

אחרון "תינוקות פרגי" עדיין חורך את הדשא. גיגס(צילום: gettyimages)

כשמדברים היום במנצ'סטר (ובעצם בכל העולם) על "המנג'ר האגדי", מתכוונים לפרגוסון. אבל אסור לשכוח שפרגי נכנס בהצלחה מרשימה לנעליו של מנג'ר אגדי לא פחות - מה שבהחלט נזקף לזכותו, וגם מעורר את התחושה שהסקוטי למד לא מעט מהמדיניות הנבונה של קודמו.

ב־2008 עלה גארי נוויל כמחליף בגמר ליגת האלופות, שבר את שיא ההופעות לשחקן במנצ'סטר יונייטד, ורגע לפני שתלה את הנעליים חתם את העברת הלפיד מתינוקות באזבי לגוזלי פרגי. בשנה שעברה פרשו נוויל וסקולס; גיגס חתם בתחילת השנה על הארכת חוזה לעונה נוספת, ככל הנראה האחרונה; באט, פיל נוויל ובקהאם כבר התפזרו לכל רוחות תבל. האם אנחנו עומדים שוב בפני חילופי דורות במנצ'סטר יונייטד?

כאילו, דה?

הופ מרסקים

דומה שפרגי מתחיל להקים שושלת חדשה בדיוק בזמן. הוא ניסה לעשות את זה בעבר, כשלנעליים של בקהאם נכנס כריסטיאנו רונאלדו, אבל זה הלך בדרך קודמו למדריד בעקבות התהילה והכסף. ולמרות שיונייטד של השנים האחרונות לא היתה קבוצה כושלת בשום קנה מידה - היא הוסיפה לארון עוד ארבע אליפויות, זכתה בגביע האלופות והופיעה בגמר פעמיים נוספות - ברור שהשנה החליט פרגוסון על שינוי כיוון.

ההצערה ניכרת גם במי שבא וגם במי שהלך: שחקנים פרשו (סקולס, נוויל ואדווין ואן דר סאר), נשלחו לתפוצות הליגה (ווס בראון, ג'ון אושיי, אואן הארגריבס, גבריאל אוברטן) או סופסלו (מייקל קאריק, ג'י סון פארק, דימיטאר ברבאטוב). במקומם השתלטו על ההרכב ילדים: קלברלי חזר מהשאלה בוויגן, וולבק מסנדרלנד, מאמה בירם דיוף מבלקבורן, קיקו מאקדה מסמפדוריה. לצידם מופיעים בלם הנבחרת הצעירה ג'ונס, שנרכש מבלקבורן, חלוץ הנבחרת יאנג שהגיע מאסטון וילה, והשוער הספרדי דה חאה שבא מאתלטיקו מדריד. תוסיפו להם את הצעירים שכבר השתלבו בהרכב בשנה שעברה - כריס סמולינג, צ'יצ'ריטו, אנדרסון והתאומים הברזילאים פאביו ורפאל - ואת הוותיקים שהם צעירים בעצמם (רוני, נאני, אנטוניו ואלנסיה), ויצא לכם שהעתיד כבר כאן.

בגיל 26 הוא אחד הוותיקים. וויין רוני(צילום: Gettyimages)

צעירים ביונייטד, כאמור, הם לא דבר חדש. פרגוסון דגל בשילוב צעירים מתחילת דרכו, וכשהגיע לקבוצה מאברדין הסקוטית התמקד בין השאר בטיפוח האקדמיה ומערך גילוי הכישרונות. הוא גם נועץ בבאזבי ובצ'רלטון. עוזריו של פרגי, בראיין קיד ואריק האריסון, היו לו מה שג'ימי מרפי היה לבאזבי. הם גידלו את הגוזלים הראשונים, וזאת נותרה הדרך עד היום: כיתת 92' היתה נדירה, אבל יוצאי מחלקת הנוער המשיכו כל העת להתדפק על שערי הסגל, להשתלב בקבוצה, או להתפזר ברחבי הליגה. וכולם במועדון מחויבים למדיניות הזאת. סמולינג סיפר שריו פרדיננד שימש לו מנטור; גארי נוויל לקח חלק בהכשרת רפאל כמחליפו; אברה סייע ליאנג להשתלב באגף השמאלי. "לקדם שחקנים צעירים זה מה שאנחנו עושים כאן", הסביר הצרפתי, "זאת הדרך של יונייטד".

ההצערה היא רק חלק מהעניין: הדבר העיקרי שהשתנה הוא הסגנון. יונייטד, שבאופן חריג שומרת על הרכב כמעט קבוע בליגה, מציגה העונה כדורגל שכמותו לא נראה באולד טראפורד שנים רבות, אם בכלל. הקבוצה שהתפרסמה כווינרית האולטימטיבית, שמנצחת משחקים רבים בשיניים ובדקה ה־90 (לכאורה מתוך ניסיון וחוכמת חיים, ולצורך שמירת כוחות וחלוקת משאבים), הפכה למרטשת הרשמית של הליגה. אחרי ארבעה משחקים היו לה כבר 18 שערים, מאזן כיבושים חסר תקדים מבחינתה. זה עוד לפני שמלך השערים שלה מהעונה שעברה, ברבאטוב, ראה דשא. מספרים כמו של רוני, שכבש בתקופה הקצרה הזאת שמונה שערים - כולל שתי שלישיות ברצף - לא נראו זה חצי יובל. בשנה שעברה חיכינו עד מרץ כדי לראות את השער השמיני של רוני; העונה זה לקח לו חודש.

הופ משנים

כשמחפשים את רגע השינוי צריך כנראה לחזור חמישה חודשים אחורה, ולנסוע לוומבלי. גמר ליגת האלופות, ויונייטד מפסידה - בפעם השנייה בתוך שלוש שנים - לברצלונה. פרגי לא חוסך במחמאות ("הפסדנו לקבוצה טובה יותר", "זאת הקבוצה הטובה ביותר שאי פעם שיחקנו נגדה", "היא בשיאה", "הם יכולים לשלוט בכל משחק"), אבל גם מסרב להרים ידיים. "זה לא דבר שגורם לך לחשוב 'בוא נפסיק להתעסק עם הכדורגל האירופי, לעולם לא נצליח להביס את ברצלונה'", מסביר המנג'ר. "מנצ'סטר יונייטד גדולה מזה. האתגר יהיה להשתפר כדי להגיע לגמר בשנה הבאה ולנצח".

זאת הפילוסופיה של פרגוסון. זאת תמיד היתה הפילוסופיה של פרגוסון. כשכולם שואלים אותו על פרישה, הוא ממשיך לדהור כמו אחד מסוסי המרוץ המנצחים שלו. בכל פעם הוא מוצא אנרגיות חדשות: פעם עלייתה העוצמתית של צ'לסי, פעם ההצהרות המתגרות של הסיטי, פעם ההגמוניה הקטלונית, ותמיד הדיבורים מסביב. הוא משתלט על הליגה בשנות ה־90? אומרים לו שאין לו גביע אירופה. זוכה בגביע? בראיין קלאף מסביר לו שעל גביע אחד אומרים "עניין של מזל". זוכה בשני? אומרים לו שלפייזלי היו שלושה. עוקף את ליברפול בטבלת האליפויות? אומרים לו שהיא עדיין לפניו בזכיות בגביע אירופה, אז הוא ממשיך. מחד, התבוסות על המגרש הן הדלק שמתניע אותו להסתער מחדש; מאידך, ההישגים הם הלחם שלו. איך עוצרים את הקטר הסקוטי הזה?

(צילום: Getty images imagbank)

גם אליפות מספר 12 עם יונייטד (ב־18 שנים!) לא תשלח את פרגי לשבת בגן האנגלי שלו בקאנטריסייד הבריטי. מי שחושב כך לא מכיר כנראה את החומרים שמהם קורץ האיש. הוא אמנם עקף את ליברפול עם האליפות הקבוצתית ה־19, אבל עדיין מקנא באדומים ממרסיסייד. לראיה, הוא עצמו הזכיר אותם עם המועדונים הגדולים האחרים שיונייטד צריכה להשתוות אליהם: ריאל מדריד,

 מילאן, באיירן מינכן ואייאקס. כך מנה אותן, בזו אחר זו, מובילות טבלת הזכיות של גביע האלופות (לא כולל ברצלונה, אז עדיין עם שלושה גביעים, כמו יונייטד).

אחרי שהבהיר סופית לממלכה המאוחדת מי שולט באנגליה, פרגוסון נחוש להפגין את כוחה של יונייטד גם ביבשת. הוא מאמין שמועדון בסדר גודל כזה צריך להציג הרבה יותר גביעים גדולי־אוזן בארון. וחוץ מזה, הוא צריך כמה מהם בשביל עצמו.

אוהדי הקופ של ליברפול נהגו להקניט את פרגי עם הכרזה "פייזלי 3, פרגוסון 1". קלאף אמר עליו: "עם כל הסוסים שלו, תוארי האבירות והאליפויות, לאלכס אין זוג ממה שיש לי. ואני לא מתכוון לביצים". האיש עצמו הודה בעבר שהוא מקנא במנג'רים כמו קרלו אנצ'לוטי ואוטמר היצפלד, שהצליחו לזכות בגביע פעמיים. "זה ההישג הגדול ביותר לכל מנג'ר", אמר ב־2008, לפני שזכה בגביע השני והשתיק גם את קלאף המנוח. אבל זה אלכס פרגוסון, וגם שניים לא מספיקים לו.

במאי 2011 הוא ניסה שוב להשתוות לפייזלי - היחיד שזכה בגביע שלוש פעמים - וחטף מברצלונה בראש. "משחק המסירות שלהם היה מהפנט"; "לא הצלחנו לשלוט במרכז השדה"; "במשחק אחד על אחד הם היו טובים מאיתנו"; "לא הצלחנו להשתלט על מסי". אלה כמה מהתובנות שחלק פרגי עם הכתבים בסיום. ואלה לא היו תובנות ריקות.

הופ חוגגים

פתיחת העונה של יונייטד מלמדת שפרגוסון טרח ליישם לקחים בקיץ, כאילו הוא מכין את קבוצתו לעוד מפגש עם הקבוצה הטובה בעולם. משחק ההכנה בין השתיים ביולי, שבו גברה יונייטד על ברסה 1:2 עם ההרכב הצעיר שלה (ובלי מסי וצ'אבי בצד השני), אולי מבשר משהו. משחק מסירות מהפנט? זה בדיוק מה שעושה יונייטד ליריבות שלה מאז תחילת העונה, משחק של נגיעה אחת שמזכיר את הטיקי־טאקה הקטלוני. מרכז השדה? אנדרסון וטום קלברלי משתלטים על החלל של סקולס והנסיגה של קאריק. אחד על אחד? נאני, ואלנסיה ואשלי יאנג מפרפרים את המגינים בדריבלים מסחררים. לעצור את מסי? משימה קשה, אבל אולי השאלה שתישאל בפעם הבאה היא מי יעצור את רוני.

מהפכת הצעירים השנייה של סר אלכס פרגוסון מלמדת לא רק שהשועל הסקוטי רחוק מהרהורי פרישה (הרי סביר שאת "שכר הלימוד" המפורסם הוא ישלם בשנים הקרובות במעמדים המכריעים, ולא אחד כמוהו ילך הביתה מופסד), אלא גם שהוא אינו שמרן מזדקן המתבצר בעמדותיו, קשטן סטייל. ממרום מעמדו - אולי המנג'ר הגדול בכל הזמנים - הוא אינו שחצן מכדי ללמוד מאחרים, להכיר בגדולת יריביו, לפתוח פנקס ולחקות.

שיהיה ברור, אני לא אומר שפרגוסון מובל. פרגוסון מעולם לא היה מובל. הוא תמיד הוביל, והבייבי בום החדש שלו רק מזכיר שהוא ממשיך לפעול במנצ'סטר יונייטד על פי דרכו הוותיקה והמצליחה, זאת שמשלבת בין צעירים מוכשרים מהאקדמיה ומהליגה האנגלית לבין כישרונות עולים מהעולם, בין עמוד שדרה מנוסה לגוף צעיר ורעב, כמעט בלי לרכוש כוכבים במחירים אסטרונומיים כפי שעושים מתחריו. זאת הדרך של פרגוסון. זאת המורשת של באזבי.

פיני גרשון, בעקבות אלן האנסן כנראה, אמר פעם שאם הולכים לישון עם תינוקות קמים בבוקר רטובים. לפרגוסון יש סיכוי לא רע ללכת לישון עם תינוקות, ולקום רטוב משמפניה.