הקסם האפל של משה דיין

הופעתו התקשורתית האחרונה של משה דיין הייתה ב-6 באוקטובר 1981 - ביום רצח הנשיא סאדאת. הצופים הנדהמים ראו את דיין החולה והרזה - כמעט עור ועצמות. לא נשאר אפילו זכר מהגבר השרמנטי שהפיל ברשתו נשים רבות (לא במקרה כינה אותו ישעיהו לייבוביץ' "הפלייבוי המזדקן"). עשרה ימים אחר כך, הלך לעולמו בן 66 - מריר, זועף וכמעט עיוור. עתה, 30 שנה אח"כ, מותו מצוין בכתבות ענק בכל העיתונים.

העיסוק הנרחב באיש מעלה את שאלה - מדוע מותו מעורר כל כך הרבה הדים וריגושים. במהלך השנים עזבו את עולמנו בני דורו שהביוגרפיה שלהם מרשימה לא פחות מזו של דיין - בני הארץ שצמחו בפלמ"ח או בהגנה, לקחו חלק משמעותי במלחמת העצמאות, הגיעו לצמרת צה"ל ועברו לעולם הפוליטי, כיהנו בתפקידים פוליטיים בכירים ולא הגיעו לשיא הפירמידה - ראשות הממשלה. דוגמאות מובהקות לכך הם יגאל ידין ויגאל אלון - "התאום הסיאמי" של דיין. אלון נפטר בראשית 1980 ולפני כשנה וחצי - 30 שנים למותו - כמעט כולם התעלמו מהתאריך, למעט אחרוני אנשיו וחסידיו.

עוד בערוץ הדעות :  

עם חמאס עשיתם הסכם, ומה עם המתמחים? / שניר אראל

לא לעסקת שליט-איראן / ענת מאור

היידה ביבי / אבי שושן

סיבה מרכזית לכל זה היא סיפור חייו של משה דיין היוצא דופן והמרתק. הוא היה "הצבר המיתולוגי" וחלק מ"דור ראשון לגאולה": בן הארץ שהוריו עלו לארץ בעלייה השנייה, שנולד בדגניה - הקיבוץ הראשון ושגדל בנהלל - מושב העובדים הראשון. ב-1941 נפצע בפעולה צבאית בריטית בלבנון ואיבד את עינו השמאלית. מאז הוא השתמש ברטייה שחורה שהפכה ל"סמל המסחרי", לא רק שלו אלא גם של מדינת ישראל ברחבי העולם. גם היום, דור שלם אחרי מותו, אנשים בעולם מכירים את "הרטייה של משה דיין".

במלחמת העצמאות הוא פיקד על גדוד הקומנדו 89 שכבש את הערים לוד ורמלה והתפרסם באומץ לבו ובתעוזתו. בן-גוריון, שהעריץ אותו ותמיד חיפה על תעלוליו, קידם אותו במהירות מטאורית - תוך חמש שנים הוא הפך מרב-סרן לרב-אלוף, הרמטכ"ל הרביעי. בישיבת הממשלה שדנה על מינויו בן-גוריון הפליג בשבחיו: "במלחמת השחרור הוא הצטיין כאחד הלוחמים הנועזים ביותר, הוא כבש את רמלה. הוא אדם בעל מחשבה צבאית חשובה, בעל מחשבה מקיפה וחודרת מאוד וכישרון מנהיגותי רב".

מ"בן מלך" ל"אל שכזב"

במלחמת סיני הוא הפך ל"מצביא הניצחון" - גיבור לאומי ודמות עולמית. כעשר שנים אחר כך, ערב מלחמת ששת הימים, מונה לשר הביטחון, אחרי מאבק פוליטי שנוי במחלוקת שהוא עצמו לא היה מעורב בו. דיין, שהיה רחוק מאוד מצדיק, הפך פה מעין צדיק, כשאחרים עשו את מלאכתו. הוא גזל את תהילת הניצחון המזהיר משניים: מהרמטכ"ל יצחק רבין ובעיקר מלוי אשכול, שר הביטחון המודח.

אחרי הניצחון, נתפש בעיני הציבור כבן מלך. הוא היה מושא לפולחן אישיות שלא היה לפניו ולא היה אחריו, גם לא כלפי אישים כמו דוד בן-גוריון, גולדה מאיר או מנחם בגין. דיוקנו התנוסס על דגלי יום עצמאות והיה בברכות ראש השנה. הרצאותיו נערכו באולמות ענק כשאלפי מאזינים שתו בשקיקה את דבריו. סלחו לו על גחמותיו - על שוד העתיקות הגלוי, על רדיפת הנשים הפרועה ועל רדיפת הבצע הבלתי מרוסנת.

במלחמת יום הכיפורים, הפך מבן אלים לאל שאכזב. ההפתעה שבפרוץ המלחמה, המחדל, תמונת השבויים אך בעיקר הידיעות הקשות על התנהלותו כשר הביטחון - נבואות האיוב שהפיץ ותפקודו הבעייתי לנוכח תפקודה המופתי של "הגברת הזקנה" - ראש הממשלה, גולדה מאיר. סיפור "עלייתו ונפילתו של משה דיין" הוא לא רק סיפור מקומי, אלא סוג של אופרה וגנרייאנית. גם האקורד האחרון בחייו מרתק - דיין "המצורע" חצה את הקווים הפוליטיים כדי להצטרף לממשלת מנחם בגין במטרה לקדם את הסכם השלום עם גדולת אויבנו - מצרים. באותם הימים היה מוכן להחזיר את כל סיני למען השלום.

לטוב ולרע, בגלריית הדמויות שלנו אין דמות מרתקת כמו דמותו של משה דיין.

פרופ' יחיעם ויץ, החוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il