ברוכים הבאים לעולם האמיתי
אין סיבה להיכנס לפאניקה אחרי הפסד אחד, אבל גם במכבי תל אביב יודעים שהמשחק מול מילאנו הדליק כמה נורות אדומות במועדון. עידו אשד מנתח את הנפילה של פרמאר וסופו, את התלונות של דייויד בלאט ומה צריך לעשות כדי להתרומם
שיטת המשחק של דייויד בלאט, שהצליחה כל כך בעונה שעברה והביאה את מכבי תל אביב לגמר היורוליג, עומדת כבר עכשיו, אחרי המשחק הראשון של העונה, בסימן שאלה גדול.
עוד ב-ynet ספורט:
- דייויד בלו: "לא כך רצינו לפתוח את העונה ביורוליג"
- דייויד בלאט: "ההתקפה השפיעה לנו על ההגנה"
- נגמרו החגים, חוזרים לעבודה / אריה מליניאק
שני הצירים העיקריים שלה, האזורית הלוחצת בהגנה וההתקפה הבנויה מסביב לסופוקליס שחורציאניטס, לא תיפקדו וחשפו חולשות רבות של המערך החדש. השיטה תלויה בעמידה במפתחות הבאים, כשלפחות שניים, ורצוי שלושה מהם צריכים להתקיים כדי שמכבי תנצח:
- לפחות שמונה שלשות ב-35 אחוז ומעלה (אמש היו שלוש שלשות ב-21 אחוז בלבד).
- איזון או יתרון בריבאונד (אמש 38:27 לאיטלקים).
- לפחות 20 דקות שבהן סופו יקלע בדו ספרתי גבוה (אמש 13 דקות ותשע נקודות).
- המדד החשוב ביותר: לפחות 12 חטיפות, אמש היו חמש בלבד.
מכבי ת"א ממשיכה לבנות את האסטרטגיה ההגנתית שלה על הגנת הלחץ, וזו תלויה בשני גארדים בקו הראשון, שיהיו בפורמה גופנית ומנטלית. אתמול רק תיאו פפאפלוקאס הופיע, שיחק מצוין בדקות הרבות שקיבל, אבל כבר אין לו רגליים ללחוץ כל המגרש לאורך זמן. הציר ההגנתי של ג'ורדן פרמאר-יוגב אוחיון-דווין סמית' קרס התקפית לחלוטין (מדד משולב מינוס 5).
אוחיון חשף את חולשותיו בקליעה מחצי מרחק ובהחלטות בחדירות, וסמית', שאמור להיות החוטף הראשי, למד מהי הגנת יורוליג ולא הצליח לשחזר את הדיוק בשלשות. זה פגע בעיקר בהגנה, כי היו מעט הזדמנויות ליישם את הלחץ, ובגלל שהראש היה מוטרד בהחטאות ולא בחטיפות.
אבל הנפילה הגדולה היתה כמובן של פרמאר. ספורטאים ואתלטים יודעים שאין פציעה קלה במפשעה, זוהי הרגישות הגופנית המסוכנת ביותר לכדורסלן, היא משנה לגמרי את עבודת הרגליים ומטרידה את המחשבה בכל רגע. אם נוסיף לזה את הידיעות על ישיבה מכריעה לסיום ההשבתה (שבינתיים התפוגגו), נראה שבתת המודע פרמאר לא רצה לסכן את עצמו ושיחק בהילוך שני.
כמובן, גם עוצמת היריב מתחת לסלים, בה נתקל לראשונה העונה, היא שמנעה ממנו לסיים את החדירות שלו בטבעת. היכולת האדירה וההתלהבות הגדולה של דנילו גלינארי, שבעצם במו ידיו שבר את הלחץ של מכבי, רק הקצינו את התחושה שפארמר לא הגיע לשחק.
בהתקפה, התנועות המתרכזות בהכנסת כדור לסופו תלויות לחלוטין בסנטר היווני עצמו, והיכולת שלו לתפוס עמדה קרוב לסל, לגבור על המגן שלו ולמשוך הגנה כפולה. יואניס בורוסיס הסתדר איתו היטב אמש, דחף אותו החוצה ואילץ אותו לכדרר, לבצע עבירות בהתקפה ולצאת מאיזון מוקדם מאוד.
גם כאן השופטים שרקו לו כל נגיעה, לא נתנו לו הרבה שריקות מתחת לסל, והעמידו בספק את עמדתו של בלאט בנושא זה בליגה הישראלית. להודיע שאתה לא מלביש את סופו בגלל השופטים מוריד מהשחקן את האחריות ועלול לייצר תסכול מתמשך.
דייויד בלו וליאור אליהו היוו את נקודת האור והיציבות, אבל המשחק עליהם משנה את השיטה. כשאליהו מצוין, סופו נעלם. כבר בשנה שעברתי טענתי שהם לא צריכים לשחק יחד, כי זה מקל על ההגנות להצטופף. הבעיה היא שבניגוד לעונה הקודמת,
הפעם לכל היריבות בבית המוקדם והקשה הנוכחי יש פורוורדים אתלטיים וקולעים שמובילים אותן: דושקו סבאנוביץ' וארסן אילאסובה באפס אנאדולו, פליפה רייס ורודי פרננדס בריאל מדריד, גלינארי ומאליק היירסטון אתמול. ולכולן יש גם סנטר שיכול להסתדר עם סופו לבד, וגארדים שישברו את הלחץ. ברוכים הבאים לעולם האמיתי.
זה יקרה כבר ביום חמישי כשפרטיזן בלגרד וניקולה פקוביץ' הגדול יגיעו שוב להיכל נוקיה. על הנייר זו קבוצה שמכבי ת"א אמורה לעבור, אבל הפסד עלול להכניס את המועדון לסחרור, ובעיקר לעדכון שיטת המשחק, אולם בגלל ריבוי המסגרות יש מעט מאוד זמן להתארגן.
בזמן שאתם קוראים פה בנחת, מכבי כבר במסע מטלטל לבוסניה למשחק בשירוקי בשבת בליגה האדריאטית, ואז תגיע עייפה לאשקלונה ביום שני בליגת העל. כמובן שהפסד אחד אינו מדד לכלום, אבל כמה נורות אדומות כבר נדלקו במשרדי מכבי, ושם כידוע לא אוהבים אדום.
לפנייה לכתב/ת 
