האלבום של קולדפליי: זה לא רוק, וזה טוב
באלבומה החדש, "Mylo Xyloto", קולדפליי מפסיקה להתכחש למה שהפכה להיות: להקת פופ מסחרי. דווקא בגלל זה מדובר באוסף שירי פופ מעולים שאין בעיה ליהנות מהם
אוי, כמה רציתי לשנוא את האלבום החדש של קולדפליי, Mylo Xyloto. כמה רציתי לפתוח את הביקורת הזו אחרת לגמרי, באיזו קטילה עסיסית, מתנשאת, של מבקר מוזיקה גבה-מצח, שכבר שמע הכל ולמד לבוז לרוב הדברים, בטח לאמנים כמו קולדפליי שזוכים להצלחה בינלאומית מפלצתית בזכות שירים רגשניים, דרמטיים עד לרמה של חוסר אמינות. רציתי, באמת שרציתי להוקיע את האלבום הזה כשפל אמנותי מביך בקריירה ההולכת ומידרדרת של קולדפליי. אבל אז שמעתי אותו, והכל השתנה.
האזינו לסינגל "Every Teardrop Is A Waterfall" מתוך האלבום
Mylo Xyloto, אלבומה החמישי של קולדפליי, הוגדר מראש כאלבום קונספט. מי ששמע יותר משלושה אלבומי קונספט יודע שמדובר בדרך כלל בפארסה מביכה של טקסטים ירודים, סיפורי מסגרת רעועים ושירים שעדיף לו נשארו במגירה. כשלהקת ענק כמו קולדפליי, שכמעט עשור מכריזה על עצמה שהיא הלהקה הכי גדולה בעולם, מביאה לנו אלבום קונספט, המבקרים מתחילים להשחיז את העט. רוצים לרדת עליהם? חפשו את ההסבר של מרטין לשם האלבום וזה יספיק לכם.
אבל כבר אחרי האזנה אחת, ובטח אחרי ההאזנה החמישית, מתברר ההבדל הגדול בין האלבום הזה לבין קודמו, שהיה בעיניי חלש למדי. סוף סוף, קולדפליי הפסיקה להתכחש למה שהפכה להיות: להקת פופ מסחרי. מרגע שהפסיקו להתכחש לזה, מרגע שהפסיקו לנסות להיות רוקנ'רול, הם עושים פופ עשיר, מעניין, פופ שבטוח בעצמו, אפילו פופ מצוין. זה נכון, יש להם גיטרות-בס-תופים, אבל הגישה היא כבר שונה.
ההבדל הוא לא סתם בחלוקה הז'אנרית, אלא בסטייט אוף מיינד. דרך החשיבה של רוק סובבת סביב אותנטיות, אמינות, ישירות ואפילו חתרנות: איך אכתוב את השיר שלי מתוך התעלמות מהציפיות, מתוך הבעה מזוקקת ככל האפשר של המחשבות והרגשות שלי, בלי להתמסחר, בלי להתחנף? גם מאזיני הרוק כבר מתוכנתים ליעדים דומים. אנחנו מחפשים את האותנטיות, את הכנות, מפתחים אלרגיה לכל מה שנראה לנו כמו זיוף או התחנפות. לכן אנחנו נרתעים מהבלאק אייד פיז, ממירי מסיקה או מבריטני. אנחנו לא מאמינים להם.
כבר שנים שאני לא מאמין לכריס מרטין. לא כשאני קורא את המילים שלו, לא כשאני קורא ראיונות איתו ויודע שלפני ואחרי הכל קולדפליי חושבים על מה חושבים עליהם, ויוצרים מתוך המחשבה הבלתי פוסקת על המעמד שלהם כלהקה, על תגובת הקהל שלהם בהופעות, על מה-תכתוב-הביקורת. זה לא האתוס הרוקנ'רולי שגדלנו עליו.
מורשת מדונה או מורשת רדיוהד?
אבל האלבום החדש לא באמת נועד לקהל הרוק, אף על פי שפעם בכמה שירים מרטין מקפיד לשרבב בלדה אקוסטית צנועה. זו נקודת השבר. הבנתי משהו ברגע שהפסקתי להתייחס לאלבום הזה כאל אלבום רוק, כשקלטתי ש"Every teardrop is a waterfall" נשמע כמו שיר של הבלאק אייד פיז רק עם גיטרות, כששמעתי את "Paradise" והוא נשמע כמו כריס מרטין עושה קאבר לריהאנה, וכשריהאנה עצמה הגיעה לשיר את הפזמון ב"Princess of China" וקרעה את המסיכה מפניו של כריס מרטין - זה אלבום פופ מצעדים של להקת פופ מסחרי. זו להקה שכיום מתבססת יותר על מורשת מדונה מאשר על מורשת רדיוהד, ובאלבום הזה הם מודים בכך סופית.
דרך החשיבה של פופ טוב היא: בואו נעשה טוב למאזינים שלנו, בואו נרגש אותם, נקפיץ אותם. איך אפשר להוסיף כאן דרמה? אנחנו צריכים לרגש את המאזין, לעזאזל! אלו המחשבות שבעזרתן כותבים אמני פופ שירים. וככזה, מדובר באלבום פופ מוצלח, משמח, להיטי לעילא ולעילא, שמשיג את מטרותיו חזק ומהר. והמטרות הן לכבוש את המצעדים, לכבוש את האיצטדיונים, לכבוש אותנו.
כן, קולדפליי היא כמו עיתון יומי גרוע: מדגישה בכותרות את הרגש הדרמטי והמוגזם, מנסה לעשות עלינו מניפולציות רגשיות. כותרות כמו "כל דמעה היא מפל", "כואב כמו גן עדן" ו"אנחנו נגד העולם" מלאות בכל כך הרבה פאתוס שבאמת קשה להתייחס אליהן כהצהרות כנות של רגש. זה הרגע בקומדיה הרומנטית שהצופה לא מתאפק ואומר "נו, באמת!". אבל העובדה היא שהעיתונים האלה מוכרים המון עותקים, ולקומדיות הרומנטיות הולכים המון אנשים ויותר מזה - הם באמת מתרגשים. הם יוצאים מהקומדיה הרומנטית המטופשת, המוגזמת, הלא אמינה, בלב נרגש ורוטט. אני יכול להתווכח עם האמצעים, עם הדרך, עם הגישה - אבל אני לא יכול להתווכח עם ההתרגשות.
והעובדה שניסיתי להתחמק ממנה עד עכשיו היא שקולדפליי הפכו למאסטרים בזה. אפילו כשאני מנסה להתנגד, זה עובד להם. אני מתרגש מהשירים, אני שר אותם אחרי שהאלבום נגמר, אני מגביר אותם ברדיו. האלבום הזה הוא אוסף להיטים אדיר של להקה שלמדה לכתוב שירי פופ מעולים ולעטר אותם בכמה אלמנטים אסתטיים של רוק בשביל להגיע לקהלים גדולים יותר. זה כבר לא רוק, ובשביל ליהנות מהאלבום הזה צריך פשוט להשלים עם השינוי.
