"החוב": גם באנגלית זה לא עובד
מיושן, דידקטי, מסורבל ומייגע: המותחן "החוב" כושל כמעט בכל פרמטר שהציב לעצמו, וגורם למקור הישראלי הסתמי להיראות כמו יצירת מופת. אפילו הלן מירן לא מצילה את המצב
"החוב" ("The Debt"), גרסה אמריקנית למותחן הישראלי משנת 2007, מצליח לעשות את הבלתי ייאמן. הוא גורם למקור תוצרת כחול-לבן להיראות כמו יצירת מופת. זאת, "בזכות" עשייה קולנועית מיושנת, דמויות משעממות, עיסוק דידקטי בנושאים מורכבים וטעונים, וכתיבה מרושלת.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
סרטם של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום, שהתקבל בשעתו בקרירות ביקורתית וקופתית, ביקש להתמודד עם שלל נושאים, וביניהם הזיוף שמתחת לאצטלה ההרואית, הפער האירוני שבין היסטוריה ומיתולוגיה, והכפפת זיכרון השואה למיתוסים לאומיים, רשימה חלקית בלבד. הניסיון להתמודד עם העיסוק בשואה במסגרת "סרט ז'אנר", מותחן, שאינו מקובל במקומותינו – ראוי היה להערכה, אף שהתוצאה לקתה ברדידות ובגיחוך (במיוחד אמורים הדברים באותה סצינה היסטרית, שבה דלקה גילה אלמגור, חמושה בסכין קצבים, אחר פושע נאצי קשיש במסדרונות בית אבות אוקראיני).
עלילת "החוב", כזכור, נעה בין שני צירי זמן. במחצית שנות ה-60 יוצאים שלושה סוכני מוסד למשימת חטיפתו והבאתו למשפט בארץ של פושע מלחמה נאצי, "המנתח מבירקנאו", המתגורר במזרח ברלין במסווה של רופא-גניקולוג. הם מאתרים אותו, מסממים אותו, ומחביאים אותו בדירת מסתור. אלא שתואם מנגלה מצליח להימלט מידיהם, והשלושה שבים ארצה לא לפני שהם בודים מלבם סיפור לפיו הצליחו לחסל אותו במהלך ניסיון בריחה.
שלושים שנה מאוחר יותר, מפרסמת בתה של סוכנת המוסד שהשתתפה בפעולה הנועזת ספר המגולל את עלילות הגבורה של אמה. במקביל, מתגלה באקראי מקום מסתורו הנוכחי של הפושע הנאלח, ומעל לפני השטח צפים תחושות אשמה, פחד ממה שיקרה אם דבר השקר ייחשף דווקא עתה, וגם הזדמנות לסגור חשבון ישן נושן.
זוהי הנקודה בסרט שבה נתבעים הסוכנים, שבעבר טוו רשת סבוכה של שקרים, לצאת למסע מסוכן של תיקון היסטורי. "החוב" נע בין שני צירי הזמן הללו, כאשר את השלושה בצעירותם מגלמים סם וורתינגטון ("אווטאר"), מרטון קסוקס ("בית החלומות") וג'סיקה צ'סטיין ("עץ החיים"), ובבגרותם – קירן הינדס ("מינכן"), טום ווילקינסון והלן מירן, שאי אפשר היה להעלות על הדעת מישהי מתאימה ממנה לגלם את הדמות ששיחקה גילה אלמגור.
אבל הסרט כושל כמעט בכל פרמטר שהציב לעצמו. כמותחן, אין בו אפילו סצינה אפקטיבית אחת. להיפך, הוא נדמה מיושן וארכאי, ומזכיר שלא בטובתו אותם מותחני המלחמה הקרה שעסקו בניסיונות ההרואיים לחצות את מסך הברזל (דוגמת "המסך הקרוע" שאלפרד היצ'קוק ביים ב-1966).
יתר על כן. מאדן וצוות תסריטאי "החוב" (שכולל את מתיו ווהן, מי שכתב וביים את מהתלת גיבורי העל, "קיק-אס"), מתקשים לעצב דמויות בעלות נוכחות ומשמעות. למעשה, לוקח זמן רב מדי להבין מי הוא מי בעבר ובהווה של הסרט, והתוצאה מסורבלת ומייגעת. הסרט מנסה אמנם להציגן כדמויות מיוסרות, החיות בשקר ובהדחקה משך רוב חייהן, אבל התנועה בזמן, שמדלגת בין הדמויות העציות של העבר לאלה הסתמיות בהווה – פוגמת בניסיון להעניק לסרט איזושהי מורכבות פסיכולוגית ומוסרית.
למרבה הצער, איש כאן לא טרח לשפר את מה שבמופגן לא עבד גם במקור הישראלי. דמותו של הנאצי, למשל, פה בגילומו של השחקן הדני יספר כריסטנסן (סרט הג'יימס בונד "קוואנטום של נחמה"), עדיין מתוארת כקריקטורה של מפלצת, ולא ככזו המייצרת דו קרב פסיכולוגי של ממש (ע"ע "העלמה והמוות" או "שתיקת הכבשים").
הסצינות בהן סוכנת המוסד בצעירותה עוברת על ידו בדיקות גניקולוגיות, כחלק מהמלכודת שנפרשת סביבו, הן עדיין טעונות מבחינה רגשית וסימבולית – אבל דומה שאיש כאן לא התעכב כדי לתהות כיצד להפוך אותן לסצינות מקפיאות דם באמת.
"החוב" מתקשה לנסח אמירה מעניינת הנוגעת לשלל הנושאים העולים ממנו, ושפורטו בחלקם בפסקה שלמעלה. אבל גם כסרט הבוחן יחסים בין דמויות הכלואות בתחומיה הקלאוסטרופוביים של דירה מזרח ברלינאית, ושבה, בין היתר, מתחרים שני הגברים הישראליים על לבה של הסוכנת הצעירה – מדובר בכישלון מוחלט.
מאדן אף לא מצליח לפתור את הסיום המגוחך של המקור, והלן מירן, שחקנית נפלאה ומאופקת בדרך כלל, נדמית בסצינות האקשן שלה פאתטית מתמיד. לפחות ב-"RED", אותה מהתלה משעשעת מאשתקד, שבה גילמה סוכנת סי.איי.איי בדימוס המפעילה במיומנות שלל כלי נשק עכשוויים – היתה מידה לא מבוטלת של פרודיה עצמית. אבל כאן ציידו אותה היוצרים בדמות חיוורת, מעטה טרגי פשטני, וקונפליקט מוסרי שדלותו זועקת.
היחידה שיכולה לחייך בעקבות הסרט בסיפוק גדול היא רומי אבולעפיה שלנו. אחרי הכל, כמה שחקניות ישראליות יכולות להתגאות בעובדה שזכו להיות הבת של הלן מירן?
