מאה שערים נעולים
"מתישהו, בזמן שישנתי, התפללתי ואלוקים יודע מה עוד עשיתי בחגים - הפכתי ליהודייה לא מספיק כשרה כדי להיכנס לשכונת מאה שערים עם ילדיי, ושומו שמיים - עם בעלי"
כמו כל ישראלי שלישי, גם אני הראיתי את פרצופי בבירה בחג החולף. למורת רוחו של הבן הבכור - שדרש סיור סוכות וריקודים ברחובות - בסופו של דבר יצאה לפועל תוכנית חלופית, שכללה בעיקר באסטות בשוק מחנה יהודה ומדידות בגדים של אמא בקניון ממילא. אכן, הרדידות חגגה.
עוד בערוץ היהדות :
למרות זאת, הפעם אני יכולה להצהיר בפה מלא - "לא אשמה". הרי מראש ידעתי כי כל ניסיון להתקרב לאזור מאה שערים ולשזוף את עינינו באיזה חסיד מרקד, לא יצלח. בצוק העיתים, כל שנותר הוא להתנחם בשירי "מלך האריות" בביצועו של זמר אפרו-אמריקני במדרחוב. שם לפחות אין סיכוי לקבל בלוקים בראש או דגים מסריחים, תלוי מה במצאי היומי. לשם עוד לא הגיעו החוליגנים.
ההקצנה מקצינה
לטובת מי שלא עודכן בדיונים החגיגיים בבג"ץ בשבוע החולף, הנה עקרי הדברים: הטרוריסטים של
מאה שערים זנחו זמנית את גביית הפרוטקשן מבתי עסק ואת המריבות הפנימיות, וזאת כדי לחלק את רחובות מאה שערים בין המינים. כלומר, הרחוב לגברים, והמדרכה הצרה להפליא - לנשים עם העגלות.
אין ספק כי בתחבולות תעשה לך הפרדה. מה שהחל בשנים קודמות בשלט דיסקרטי מנומס, המבקש למנוע התקהלות בפתח בתי המדרש בעיצומן של החגיגות, הפך באבולוציית ההקצנות למדרכה נפרדת, שהתפתחה בתורה למחיצת עץ אימתנית מגוּבה בברזנטים לכל אורכה - מנהרה סודית בהחלט המובילה את נשות ישראל לסמטה צדדית עזובה ולא מוכרת, אלא ליודעות ח"ן. ועכשיו לכי תמצאי את הבעל, את הילדים. ואיך בכלל מגיעים מפה "לשם". כי את מיקומך העכשווי אפילו הג'י.פי.אס מפחד לאתר.
וככה סתם, ביום חול המועד אחד, מצאנו את עצמנו בחוץ. אזור שלם בירושלים הריבונית - שהוא לא עיסווייה או שיח ג'ראח, אלא שכונה במרכז העיר, בצ'ופצ'יק המוניציפלי - סגור ותחום מפנינו. ולא כי אנחנו חס וחלילה פרובוקטורים שבאו לעשות עיניים לצדיקי המקום, או פמיניסטיות רדיקליות "לא עלינו", אלא דוסים. דוסים. עם הבגדים והגינונים הנכונים. אבל נשארנו מחוץ לתחום.
כי בהנחה שלא בא לכם לשחק ב"אבודים" בחושך הירושלמי, האופציה השפויה הנותרת היא לתפוס מרחק. לא שירים, לא ריקודים, אף לא ספר תורה אחד לרפואה, פשוט תעופו להם מהעיניים ומהשכונה. ואני הצייתנית הפנמתי את המסר ועפתי. כל שנותר הוא לסנן בבוז "קלטתי אתכם, פה אושפיזין הם רק בשביל לאשפז אותם בהדסה" - ולהתפנות באלגנטיות מהזירה.
לשנה הבאה בירושלים הפתוחה
מתישהו, בזמן שישנתי, התפללתי ואלוקים יודע מה עוד עשיתי בחגים הנ"ל, הפכתי על הדרך ליהודייה לא מספיק כשרה להתכבד ולבוא אל השכונה עם ילדיי ושומו שמיים - בעלי. מתברר שאת הנאת החג הבסיסית של טיול משפחתי בצוותא - "דעת המקום" אינה סובלת.
רק אחרי שהתמקמנו עם הילדים במרחק ביטחון של חמש דקות מהקסבה החדשה, נותרתי עם התהייה השקטה אם מארחים לבביים ביידיש ירושלמית עסיסית
יישארו רק זיכרון רחוק לספר לגדול שלידי. כי איכשהו, אנחנו, שבסך הכול רצינו להעניק לצאצאים חוויית חג אוטנטית, נטולת קישוטים מבריקים שנותרו במחסנים הסינים מהכריסטמס, פשוט כבר לא יכולים להתקבל במאה שערים בברכה.
את הקיטורים עוד המשכנו לשחרר עם פליטים נוספים כמונו, ישובים בתוך סוכה רחבת ידיים,שהוקמה באדיבות בית קפה ירושלמי, כשר למהדרין, אלא מה. כאן התקבצו להם יחדיו החרדים הנוספים שגילו את שברו של החלום הנאיבי על חוויה יהודית-ירושלמית במאה שערים, מטביעים את אכזבתם באספרסו. "נו שויין", הפטיר אחד מהם במבטא אמריקאי לילדה העגומה שלימינו, "אולי בשנה הבאה, בירושלים הפתוחה".
ונאמר אמן.
לפנייה לכתב/ת 
