צעירי הבימה ב'ארץ חדשה': חווית פליטוּת מזוקקת
מקבוצת שחקנים שהתקבצה סביב יוצר מסקרן, הפכה קבוצת צעירי הבימה לדבר החם הבא. בהפקה רגישה וחריפה הם מציגים את נושא הפליטים ומזכירים כמה קל להיכנע לבנאליות הרוע
קבוצות צעירים בתיאטראות הרפרטוארים הגדולים בישראל, קמות ונופלות בשנים האחרונות בריטואל קבוע, מעורר תקווה ובמידה שווה גם ייאוש. הרעיון מאחורי הקמת הקבוצות ברור : מדובר בחומר גלם צעיר וזול, שמקפל בתוכו פוטנציאל לפתיחת שערים וקופות בפני הקהל הלא מיידי של התיאטרון.
באותה נשימה, קבוצות צעירים משרתות את האינטרסים של כל הצדדים הנוגעים בדבר: הן טובות לתיאטרון שמשתמש לא אחת בשחקניהן כ"סותמי חורים" בהפקות חַסֶרוֹת ובכך מכשיר אותם גם כעתודה. הן טובות לשחקנים וליוצרים כדריסת רגל ראשונה על במה מקצועית. הן טובות בפוטנציה גם לקהל בזכות הקולות והכשרונות החדשים שקבוצות מסוג זה עשויות להנביט.
קבוצת הצעירים החדשה של תיאטרון הבימה, שהוקמה לפני כשלוש שנים ומנוהלת מאז על ידי הבמאי, שי פיטובסקי, היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. אחרי שתי הפקות של עיבודים למחזות קלאסיים מאת גוגול ומולייר, מנחיתה הקבוצה את הצופים על הקרקע ומובילה אותם, גם אם בניגוד לרצונם, בין רחובותיה האחוריים של החברה הישראלית בהפקת תיאטרון דוקומנטרי מעוררת השתהות.
"ארץ חדשה", שנוצרה כחלק מפרויקט בינלאומי רחב היקף של איגוד תיאטרוני אירופה, המבקש לגעת בנושא ההגירה בעידן הגלובליזציה, לא תשאיר ולו צופה אחד באולם אדיש אל מול המתרחש על הבמה.
בידיים רגישות פורטים היוצרים לפרוטות מילים יבשות כמו "פליטים" ו"מהגרי עבודה", ומתבוננים עמוק אל תוך הפצע הפעור והמדמם שמסתתר מאחוריהן. דרך הסיפורים שמגוללות הדמויות בערבוביה, נחשפים גם פניה האדישים והאטומים של החברה הישראלית, שנולדה מתוך אותו פצע ממש. אנחנו צופים בהם ורואים אותנו, ומה שמשתקף, מעורר צער עמוק על אובדן החסד והחמלה.
דלים ובועטים
באמצעים מינימליסטיים, כמעט דלים, ובשפתו התיאטרונית הייחודית של פיטובסקי, שנשענת על יכולותיהם וכשרונם הרב של השחקנים, מזקקת ההצגה את חווית הפליטוּת. זו אינה הפעם הראשונה אמנם בה התיאטרון הישראלי נוגע בנושא, אך זהו ללא ספק הביטוי התיאטרוני החד, החזק, הבועט והמקורי שבהם.
גם בעבודותיו הקודמות של פיטובסקי, בוגר סמינר הקיבוצים, היה ברור שמדובר ביוצר עם אמירה ייחודית, טביעת אצבע וקול משלו אך נדמה שבזכות שיתוף הפעולה הפורה בינו לבין הדרמטורגית שחר פנקס, שהיתה גם שותפה לכתיבת הטקסטים, התוצאה שלמה ומזהירה מאי פעם.
ההצגה, שבנויה מקולאז' של תמונות קצרות, מכה בצופה שוב ושוב כזיכרון היסטורי של עם נרדף וכמו מבקשת להזכיר כי גרים היינו, גם אנחנו, בארץ מצרים. מבקשת שנזכור, כמה קל להיכנע לבנאליות של הרוע.
בעזרת מיומנויות של מספרי סיפורים מגישים השחקנים, כל אחד בתורו, פיסות חיים שתלויים על בלימה, נטולי ביטחון או הגיון. בתוך הכאוס ואולי בגללו מצליחה ההצגה להעביר באופן חזק וברור את קיומה המפליא של התקווה שיהיה טוב, ואת ההיאחזות באיזו ארץ מובטחת שתגן מהבריחה האינסופית ומחוסר הוודאות שבשוטטות. בעזרת מיומנויות שלקוחות מהמחול הם נעים בחלל, מייצרים בכל פעם דימויים שבעזרת אביזרים מינימליים יוצרים עולם עשיר של אסוציאציות שהולך וסוגר על הצופה ומותיר אותו בסופה של הצגה חסר נשימה.
הסיפורים האישיים, שמוצגים על הבמה, הם מהסוג שבלתי נסבל להתמודד איתם וקל מאד להתעלם מהם. בנאיביות של צעירים שלא מפחדים להתבונן למציאות בעיניים, קשה ככל שתהיה, פיטובסקי וחבורת היוצרים והשחקנים המשובחת שאסף סביבו, לא מאפשרים לצופה לברוח מהתמודדות וחודרים את מעטה הציניות שנועד להגן עליו.
תיאטרון של נשמה יתרה
כמו אותם "ישראלים חדשים" שהקיצו במהלך הקיץ האחרון באוהלי המחאה ברחבי הארץ, נראה שאין להם שום כוונה לטמון את הראש בחול. אולי בדיוק בשל כך הם מגלמים בגופם בו זמנית את ה"אני" הישראלי הקולקטיבי ואת הזר, הנבדל לכאורה, או המובדל דה פקטו.
אם תיאטרון אמור לשמש כמראה של הקיום האנושי ולהעיר את הנשמה היתרה, ההפקה הזו הגשימה את יעדה. הצלחתה וחשיבותה של ההצגה אינה בנושא האקטואלי שאינו יורד מסדר היום, אלא בזכות תרגום המציאות שסובבת אותנו לשפה של תיאטרון חי וחושב שמבקש לעורר דיון ומחשבה ולא שוכח בדרך לדגדג את הנפש. בדיוק בשביל זה יש תיאטרון. בדיוק בשביל זה יש תיאטרון לאומי.
