מתוך "Burn this book" מאת ראסל בנקס

 משוררים ומחברי סיפורים או רומנים כמעט תמיד התייצבו לצד הצדק, השוויון וזכויות האדם. כבני אדם פרטיים. כאזרחים של מדינה מסוימת או אפילו כאזרחי העולם. ולמה לא? זה פתק שקל לשלשל בקלפי, ללא קשר למפלגה הפוליטית, לאידיאולוגיה ולדת שאליהן אתה במקרה משתייך.

ובאותם מקרים שבהם נשים וגברים מעולם הספרות הרימו את עטם וכתבו כעיתונאים וכפובליציסטים, הם כתבו באופן בלתי נמנע מתוך הגנה על האנושיות נגד כוחות ה... ובכן, נגד כוחותיו של הבלתי אנושי. באופן כללי הדבר נכון גם לגבי מדענים, מוזיקאים, אקדמאים, מדעני החברה וכך הלאה – האינטליגנציה, מה שנקרא – כשהם משמיעים את קולם כבני אדם פרטיים. זה לא מפתיע, וגם לא אמור להיות.

אבל יצירת ספרות היא לא הצבעה, ומחבר הרומנים (אני מדבר בעיקר עליהם כי אני אחד מהם) הוא לא בוחר, או אפילו, לעניין זה, לא אזרח של מדינה מסוימת או אזרח העולם. מחבר רומנים הוא גם לא עיתונאי או פובליציסט. לא כשהוא כותב רומנים. והוא בטח לא פוליטיקאי, או פעיל פוליטי שחותר להביא לשינוי, אשר כותב סיפורת בשבח מדיניות זו או אחרת או בשבח מועמדים לתפקידי הנהגה.

סופר שמחבר רומנים הוא פשוט אדם שיושב לבד בחדר עם המשפטים שלו, כותב אותם לאלפים כל אחד בעתו, לומד מכל משפט חדש שהוא כותב מה יהיה המשפט הבא. האמת היא שמחבר הרומנים לא מדבר בשם אף אחד מלבד עצמו, וכותב אך ורק כדי לחדור את מה שאחרת היה נותר מסתורי עבורו, מוסרית או מטאפיזית או חברתית. מסתורי ובלתי חדיר – אלמלא הפעולה השתוּקה והמבודדת של כתיבת רומן, הרומן המסוים הזה. ואותם תנאים בדיוק יתקיימו כאשר, אחרי שיסיים את הרומן הזה, הוא יישב לשולחן ויתחיל לכתוב רומן נוסף.