במקום לדרוש צדק, תנו צדקה

מודה ומתוודה: אני לא עוקבת בלהיטות אחרי כל ראיון, אזכור ואמירה של מארגני המחאה החברתית. זה כבר הפך לנדוש וחזרתי, וכבר פחות מעניין כמה אנשים היו בעצרת בכיכר. אבל מבחינתי, המסר הכי חשוב של המחאה הזאת עדיין לא נשמע ברחובות העיר או בפייסבוק. ומכל שלל הדעות והטורים שנכתבו על "הגל החדש", הוא בולט בהיעדרו.

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• מיזם הנישואים של "צהר" בסכנת סגירה
• לומדים בסתר: מחתרת הבגרויות החרדית
• בחרו את הסיפור המנצח של "אגדתא 4"    
  

ראשית, אין חולק על כך שלא קל כאן. אם אין לכם אבא ואמא עם כיסים עמוקים, קשה להתקיים בכבוד כמפרנסים במדינת ישראל 2011. המוספים הכלכליים דואגים לצייר לנו כל הזמן "רע", אחר ששולח ידו אל כספנו ועושה בו כבשלו. והכל נכון, שריר וקיים. אך האשם האמיתי בסיפור הזה, לפני כל "גוזרי הקופונים" שתפסו טרמפ על העגלה, הוא דווקא הציבור הישראלי בכבודו ובעצמו.

גם כשאנחנו מרגישים על בשרנו את הבעייתיות העמוקה עם השיטה החברתית-כלכלית, אנחנו סמוכים ובטוחים שתפקידנו יתחיל ויסתיים באשמה חוזרת ונשנית כלפי "המדינה". אותו אובייקט סמכותי ולכאורה מגן, שקל להאשים אותו בצרות שלנו, קצת כמו ההורים. ומשם אנו מסרבים להתקדם הלאה, לטובת ראייה אישית יותר על חלקו של כל פרט, בתהליך ההרסני שעבר עלינו.

מי נותן?

סקר שנתקלתי בו לאחרונה אישש את ההנחה. לפי משאל שערך מכון גיאוקרטוגרפיה, מצטיירת תמונה מפתיעה של אחריות חברתית. מתברר כי ככל שאתה מרוויח פחות ודתי יותר, כמות הכסף שאתה מפריש לטובת צדקה גדלה באופן יחסי.

לכאורה, זה נשמע לא הגיוני, איך אדם שבקושי מתחיל את החודש (עוד לא מדברים על סוגר), יפתח אותו בחשיבה על אחרים? אך זו למעשה תמצית היהדות כולה, על רגל כלכלית אחת. זו שחלקים מאיתנו השליכו בלי הניד עפעף לטובת חזון חברתי "מערבי ומתקדם", ובעיקר דורסני. זה שמקדש את האינדיבידואליזם וצבירת ממון, על פני הסולידריות החברתית.

בהלכה היהודית, המדינה או הממסד אינם הכתובת (בטח שלא הבלעדית) לאחריות בנושאים חברתיים. הצורך לדאוג לסביבה הוא משהו שמתבקש מכל אחד. וכן, גם מזה שאין לו. המחשבה על המקרר הריק של השכן לא אמורה להסתכם בקיטור נוסף על משרד הרווחה, אלא בעשייה בפועל שתמלא אותו. וכל זאת בהנחה שבכלל יש מחשבה כזו, ועוד לא הגענו למצב שנאטמנו לגמרי לחסרונו של הזולת.

כאן זה לא ג'ונגל

השיטה הנפוצה והמתחמקת של גלגול האחריות הלאה, לא התחילה במשרדי הממשלה. היא צמחה על קרקע מבוססת היטב שאומרת - חיינו הם ג'ונגל. "החזק שורד ושהחלש יילך לעובדת הסוציאלית". האקסיומה הזאת חדרה כל כך חזק לתוכנו, שגם כשעוולותיה צפות על פני השטח, אנחנו עדיין לא מבינים שהשיטה רקובה מיסודה. כולנו אחראים. כולנו ביחד - ובעיקר כל אחד לחוד.

דווקא בקהלים שלא ראו במדינה חזות הכול, האחריות החברתית עדיין נשמרת. לא לחינם ספרי הטלפונים של בני ברק וירושלים או כל ריכוז חרדי אחר מלאים במודעות של גמ"חים, שהם למעשה מודלים קהילתיים של סולידריות חברתית מדלת אל דלת. פרי יוזמת אנשים פרטיים לגמרי, שרצו לעשות לחברה טוב. גם אם מדובר תחליף חלב בארבע לפנות בוקר. את זה, בהיקף שכזה, לצערי

לא תראו בתל אביב, ולא בכדי.

מה שמתחולל בחודשים האחרונים בעניין המחאה החברתית הוא סנונית ראשונה, שמבשרת אולי על "אביב יהודי-חברתי" חדש. היא יכולה להסתכם בכך שמדי שבוע יעלה מוחה כזה או אחר ויאשים את "המדינה" בעוולות העולם כולו. וזה יכול להתפתח, כך אני מייחלת, לחשיבה מחודשת עלינו כחברה. ועל כך שה"מעשר" הדתי יהפוך גם למעשר חברתי, ושהשרירים המנוונים של אחריות אישית וצדק אמיתי יחלו סוף סוף לנוע בינינו.

אנו זקוקים למציאות חיים שונה. כזו שלא מסתפקת בלסמן אשמים, אלא פועלת לתיקון מוסרי, שיתחיל בראש ובראשונה - בתוכנו.