דברים שאתם כבר יודעים על תאילנד
רם גלבוע היה במקום שבו דרכה כף רגלו של כל ישראלי אחרי צבא. אבל כדאי לכם לקרוא בכל זאת, הוא אוכל קצת מכות בסוף הכתבה
"אז אתם תרמילאים?", שואל רותם את אשתי להווה ואותי.
"לא, אנחנו מזוודאים", עונה טלי.
רותם בן 24 - גיל פופולרי לישראלים בתאילנד - והוא מצוי עיצומו של טיול בן חצי שנה לדרום־מזרח אסיה. ידעתי שתאילנד נמצאת בדרום מזרח אסיה, אבל לא חשבתי על זה עד שרותם אמר שהוא מטייל שם. אני בחופש, לא חושב על דברים.
רותם אלרגי לדגים. לא לכולם; לטונה כבר לא, לסלמון יש לו רק אלרגיה דרגה ב', ותוך כמה שנים הוא מקווה להיות כשיר לחלוטין גם לדג הזה. בינתיים הוא מסתובב עם מזרק, אבל הוא שכח אותו באכסניה, אז רותם לא אוכל. במקום זה הוא יושב איתנו במסעדה על הטיילת של קופיפי, ומדבר. לא היתה לי בעיה עם זה, אבל הוא מדבר איתי. עד נפאל הוא הגיע, וזה עדיין לא מעניין. בעיקר סיכום של איך הוא לא אכל דגים בארצות שונות בעולם.
אני אוכל פאד תאי. זה באמת יופי של פאד תאי, טוב כמעט כמו בארץ. לקח קצת זמן עד שהצלחתי להזמין את המנה הזאת, כי הייתי בטוח שכאן פשוט קוראים לזה פאד. אבל לא, זה פאד תאי גם פה.
כל מי שהיה כאן - וכולם היו כאן - יגיד לכם שבמזרח יודעים מה טוב. עכשיו כולנו מתרשמים מהנוף בעודנו יושבים על מחצלות מחוכמות עם משענת, שהן הדבר הנוח ביותר בכל העולם חוץ מכיסא. כל כך יפה מסביב, ורק קצת לא נוח.
תאילנד. מה לעזאזל יש לכתוב על תאילנד? כולם כבר היו שם, ולראיה יש לכל אחד מהם איזה אי שאתה פשוט מוכרח להגיע אליו. ובגלל ש"אי" בתאילנדית זה "קו", לישראלי בוגר שעדיין לא היה בתאילנד - רם גלבוע, נעים מאוד - כל ההמלצות האלה נשמעות כמו קללות.
"אתם טסים לתאילנד?", שואל איש הביטחון בנתב"ג את טלי ואותי. "יש לי אוהל טיפי קטן בקו סאחותך, זה על גבעה קטנה בצפון. אבל מה שלא תעשו, אל תגיעו לקו סאמאשלכם. מסריח שם, מלא ישראלים".
לא ברור לי למה תאילנד מוציאה מאנשים את ה"לונלי פלאנט" הפנימי שלהם. אנחנו פוגשים רבים שבטח היו גם בלונדון, אבל אף אחד לא מרגיש אף פעם צורך לשלוח אותך ל"הולידיי אין" בסוהו.
אז לא, אני לא יודע מה יש לכתוב על תאילנד שאתם לא יודעים כבר ועדיין יהיה לכם אכפת ממנו. אולי אני אכתוב שאין מה לכתוב על תאילנד, ונראה לאן נתקדם משם.
מהסירה "מנצ'יז" נשקפת התמונה הכי יפה בעולם. מפרץ חולי קטן, סירת דיג בצבעי ג'מייקה דהויים, מי תכלת עד שמתחילים הדקלים, דקלים עד שמתחיל הג'ונגל. שתי בקתות עץ צבעוניות שבולטות החוצה מתוך ההר הירוק, וערסלים. רוח קלה היא התזכורת היחידה לכך שזאת עדיין המציאות. טלי אומרת שבחוף הדרין אין ערסלים. בכל שאר האי יש, אבל בהדרין לא נחים.
צל פולש למים. ספינה שחורה וחלודה זוחלת פנימה, ממלאת את התמונה מימין לשמאל. בהתחלה נמחקת סירת הדיג הקטנה, ואז הדקלים ובקתות העץ על ערסליהן וההר כולו. על הסיפון החלוד שמולנו יושבת פרחה שמנה בבגד ים מנומר. היא זורקת את הסיגריה שלה לתוך המים הכי צלולים בתאילנד.
"זאת ה'סבבה'", אומר לי ג'רי, המדריך שלנו על המנצ'יז הקטנה. "סבבה לא סבבה, סבבה בלגן".
ג'רי דובר ערסוואתית שוטפת. זה ניב שהתפתח בעיקר מעברית, ודורות על גבי דורות של ישראלים אחרי צבא ייבאו אותו לכאן. כיום מפוזרים ברחבי הממלכה המוני מקומיים כמו ג'רי, שלא יודעים מה הפירוש של "תודה" או "סליחה" אבל כן יודעים מה זה "אח שלי גיבור".
אתה לא מבין כמה ישראלים יש בתאילנד עד שאתה מגיע לאזור חוף הדרין בקופנגן. זה החלק הדרומי של אי בדרום־מזרח המדינה, למרות שלא צריך לדעת את זה כדי להגיע לכאן. בכל שנה, בסביבות ראש השנה שלנו וה"פול מון" שלהם, מתרחשת הגירה המונית של ישראלים אל האי. אלפים מהם טסים עשרות אלפי קילומטרים בשביל ללכת למסיבות עם אותם אלפים שהיו הולכים איתם למסיבות בארץ.
בנקודה זאת כדאי לספר שבתי הכלא התאילנדיים ידועים לשמצה. שמצה רבה: מדפים שלמים בחנויות הספרים שבשדות התעופה מוקדשים לביוגרפיות של מערביים שנתפסו בשדה עם שלושה ג'וינטים, ועכשיו יושבים כבר עשר שנים. כשעוברים על הכריכות האחוריות נבנית מציאות קשה של התעללות, שחיתות, תנאי כליאה קשים, מחלות ומוות. לילה אחד בכלא תאילנדי, אומרים, וכבר לא תהיה אותו בן אדם. שני לילות לא בטוח שתשרוד.
דרגה אחת מתחת לבתי הכלא נמצא חוף הדרין. אם אתה מעל גיל 25 - או עם שכל, אפילו קטן שבקטנים, אפילו שכל של דינוזאור עם הורים אחים - באמת שאין לך מה לחפש שם.
מישהו קורא עכשיו את הכתבה הזאת וחושב: "איזה מטומטם אתה. מי מגיע להדרין? אם היית הולך למקום שאני חושב שרק אני מכיר, היית רואה את תאילנד האמיתית". אנא, לך תזדיין. אתה לא יותר טוב מאף אחד בגלל שאתה מכיר אזור בחו"ל. אם יש לך דרכון אירופי, לך תזדיין פעמיים.
אנחנו הגענו להדרין בערב יום הכיפורים. נגררנו מבלי משים לארוחה המפסקת במסעדה הישראלית "צ'יקן קורנר", איפה שכולם באים לאכול שניצל (לא להתבלבל עם "פפריקה", איפה ששומעים אייל גולן). ניחוח מתוק של בושם "סמבה" באוויר, השוואת התמקחויות על כפכפים בדוכנים. יש מלצר מקומי שמגיע רק אם אתה קורא לו "אח שלו". המון בלגן. חייבים לאכול מהר, עוד מעט נכנס הצום.
שעה עוברת והאי שקט, שליו, פתוח. חבל שיום כיפור הוא לא שבוע.
"יאללה, הסבבה מזנבת בנו". עברו כמה ימים מאז השקט של כיפור, ואני קורא לג'רי למהר. הוא מושך את העוגן, זורק אותו לתוך הסירה ואומר: "הישראלים, הבריטים והאוסטרלים עושים הכי הרבה בלגן. ישראלים יש הרבה, אבל הם אוכלים הרבה שווארמה ופלאפל אז אין להם כוח. הבריטים אוהבים לשתות. גם האוסטרלים אוהבים לשתות, והם יותר גדולים". ג'רי מנפח את השרירים שלו כדי להדגים אוסטרלי ומסמן לשותף שלו לתת גז, כי סבבה בלגן. "היום השוטרים מסתובבים בפול מון. ברגע שהם רואים מישהו גדול שיכור, הם ישר לוקחים אותו".
אלא אם משלמים להם. ככה זה באי הזה: על החזקת מריחואנה בכמות מסחרית חל עונש מוות - עונש שבעבר היה נאכף על ידי יורה יחיד, חמוש בתת־מקלע - וכולם בכל זאת מעשנים, בכל מקום. גם ליד תחנת המשטרה. יש עונש מוות גם על סמים אחרים, אבל דוכנים פתוחים מציעים גרם קוק באלף באט וגם MDMA ופטריות ומה שרק תרצה.
אתה ממש לא רוצה להסתבך עם המשטרה כאן, אבל בחיי שזה נראה כאילו אף אחד לא מסתבך אף פעם.
העולם היה כבוי, ואז ניצת ברק. "הוא יקום כשברק יפגע לו בפנים", אומר סטלן מתל אביב לחבר שלו. הוא מתייחס לסטלן שלישי, שנשאר לשכב בחוץ למרות הגשם. השניים הראשונים נוטשים את הנרטב, קמים לאט ובמאמץ ניכר, כאילו שכבו עד עכשיו על מסטיק ענק, ונכנסים אל מתחת לסככה.
יש בר בקופנגן שמוכר ג'ינג'ר מגולגל מראש. האמת, יש הרבה יותר מאחד, אבל אנחנו נמצאים בזה שאנחנו מדברים עליו. מדובר בבר המפורסם ביותר בקופנגן שמוכר ג'ינג'ר - זה המבודד, עם הנוף לשקיעה - ובכל רגע נתון יש בו 60 אנשים שמרגישים ביטחון לעשן עם 60 אנשים אחרים. אם תגיע הוראה מהפיקוד בבנגקוק לחסל את העסקים האלה, בשביל המקום הזה יצטרכו ימ"מ.
על הקיר יש דגלים של ג'מייקה ודיוקן של בוב מארלי, אדם שהיה לסמל בכל מקום בעולם: אם יש שם תמונה של בוב מארלי, מוכרים שם ג'ינג'ר. על פי החוק הנהוג במקומות מהסוג הזה, ברקע יש גם שיר של הרסטפארי הכי מפורסם. הגענו לכאן כשעוד היה אור בחוץ, וגם אז התנגן השיר שאנחנו שומעים עכשיו. אולי זה בעצם
שיר אחר שלו. נדמה לי שאני מכיר את כל השירים של בוב מארלי, אבל איכשהו אני מגלה כל הזמן עוד מהם, רק שלוקח לי זמן להבין את זה כי הם תמיד נשמעים כמו כל השירים האחרים שלו.
צפוף פה, ולשיחות אין גבולות גזרה מוגדרים. מאחורינו משקיע משוחרר טרי באנגלייה שלא מבינה את האנגלית שלו.
"?In Hebrew we say, if you want there is no legend. you know".
"No, I don't".
אנחנו במרפסת שיושבת על צוק, זרוקים מול ארבע פרחות לבושות בשמלות ערב ומאופרות קצת מוגזם, כמו לקראת חתונה, או יותר נכון חתונה של זונה. אני קורא להן שונטל, שונטל, שונטל ושונטל. הן עושות בוק לפייסבוק, ואני מביט בהן ומדמיין שהשמש השוקעת מאחוריהן צובעת את העננים בגוונים לא ארציים.
המקום מלא באנשים אפילו כשהכל כבר שחור חוץ מברק שמאיר לרגע, והם ממשיכים להגיע. כולם שמים לב כשישראלי נכנס, כי רובנו מרגישים צורך לשחרר הצהרת כניסה בקול רם - על הנוף, על הטיפוס במעלה הצוק או על ריח הג'ינג'ר שבאוויר.
במקומות שמגישים ג'ינג'ר נהוג להיתקל באנשים איטיים, וכאן אני פוגש את אחת הבחורות האיטיות ביותר שהכרתי. היא יושבת עם החבר שלה, ובשעה וחצי האחרונות מנסה להבין איך משחקים וויסט ישראלי. אני מניח שגם באליפות העולם בוויסט ישראלי תוקדש רבע השעה הראשונה למשחק על פארש שמותר לשאול בו שאלות ולהזכיר את החוקים, אבל בשעה וחצי אפשר ללמוד קריקט. אין סיבה, אבל אפשר.
הבחורה האיטית גאה בחבר שלה, שיודע וויסט ישראלי כמו גדול. היא מספרת לנו שהוא טייס קרב. בתגובה אני מבקש ממנו למסור ד"ש לבני.
"בני?", שואלת הבחורה.
"בני גנץ".
"אתה מכיר אותו?".
"היינו ביחד בתעלה".
היא מהנהנת.
"הצלתי את החיים שלו", אני מדווח.
עדיין מהנהנת. חיוך קטן.
"פעמיים. אבל רק פעם אחת קפצתי על רימון".
הגבות שלה מתרוממות.
"נשארה לי צלקת", אני מסכם. "קטנטנה".
"באמת?".
טוב, לפחות היא מאוד יפה.
בחור צרפתי מטריד מצטרף לשיחה שלנו. הוא יודע לדבר נורא לאט והוא מספר לנו על חקלאות בת־קיימא, ומנסה לשכנע אותנו להפוך להיפים ולבוא לגור בקומונה שלו. יש שם בקתות מבוץ וסדנת חלומות וחיבוקים וניקוי רעלים. הוא מצליח להגיד בלי לצחוק שיש גם מסעדה עם תפריט מיוחד לצמים, ו"העיקרון המנחה בכל" - וברור לכם שהוא מסתכל לטלי בעיניים כשהוא אומר את זה - "הוא של אהבה חופשית".
חרמנות אידיאולוגית מעולם לא הרשימה אותנו, ואשתי להווה מבקשת ממנו ללכת לאהוב את עצמו במקום אחר.
ברקים כמו פלאשים, רעם, והגשם מחמיר. אנחנו בתוך סערה ואין שום דרך לרדת למטה, אז עדיף כבר להישאר.
הסטלן השלישי קם בלי שברק פגע לו בראש. "אני לא מאמין שאני עומד", הוא אומר, מפהק לרגע בגשם, ונכנס להתחבא עם כולנו מתחת לגגון.
בנגקוק. מאז שיש טלוויזיה אין הפתעות. לא הייתי בעיר הזאת אף פעם, ובכל זאת נדמה לי שאני מכיר אותה היטב. תחושת החידוש שמופקת בבלוטת האנאעארף במוח אפילו לא מחתימה אצלי כרטיס.
בנגקוק נראית כאילו שהיתה מלחמה, והתאילנדים הפסידו. בגובה המדרכה היא מכוערת, מטונפת, מרוץ משוכות של שלוליות ביוב בהשתתפות זרים מבוהלים ונגעלים ומקומיים עניים ומלוכלכים. למעלה, מהדרכים המהירות המוגבהות, היא עוצרת נשימה: גורדי שחקים עתידניים עד האופק בכל כיוון. אבל החיים האמיתיים הם למטה, בגובה הביוב.
לפני שנים הגיעו לתאילנד שני חתולים עם זנב דפוק, וכנראה שחתולים מקשיבים לאפיפיור ולא משתמשים באמצעי מניעה, כי היום יש בתאילנד אינספור חתולים עם זנבות דפוקים. הם נראים כמו חתול רגיל ששברו לו את הזנב, אלא שהם הגיעו ככה מהמפעל. בכלל, יש המון חיות רחוב ברחבי המדינה. רוב התאילנדים לא מתייחסים אליהן, אבל זאת אי־ההתייחסות הכי יפה שראיתם. אף אחד לא מפריע להן להסתובב. בעלי הדוכנים הכי עניים זורקים להן שיפודים.
על תיירים אי אפשר לומר את זה. לתיירים, להבדיל מלחתולים, יש כסף. אף אחד לא זורק להם עצם.
מוזר להיות אמיד יותר מכל אחד שאתה פוגש. בתאילנד אתה תמיד עשיר וגבוה. בשנת 2000, כ־30 אחוז מאוכלוסיית המדינה הרוויחו דולר אחד ביום או פחות (והגובה הממוצע היה בערך 1.67 מטר). על פי ההערכות האופטימיות ביותר, היום עומד השכר הממוצע החודשי על כ־11,600 באט, שהם כ־1,300 שקל.
רבים מהתיירים לא רואים בתאילנדים בני אדם אלא תאילנדים, ורבים מהתאילנדים לא רואים בתיירים בני אדם אלא ארנקים. קשה להתווכח איתם: הם משרתים אותם במלון שמציע שלושה סוגים שונים של סבון, ואז הולכים הביתה להתקלח בדלי.
אני לא מתיימר להבין הרבה באנתרופולוגיה, אבל ייתכן שההתמודדות עם החיים הקשוחים הפכה את הצחוק לחלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית. אפילו בקרבות איגרוף תאילנדי ב"לומפיני", איצטדיון הפחונים המפואר - אולי המקום היחיד בעולם שהתיאור הספציפי הזה הולם אותו - נהוג ללגלג על המכות של היריב, כאילו הוא נלחם על עקבים. להראות לשופטים, ולחיים, שהמכות שלהם מצחיקות אותך.
אנחנו יושבים באיזור הקאוסאן, בודהה יודע למה, בבר שמוכר בירה במגדלים של שלושה ליטרים. על אחד הקירות תלוי שלט שאומר "מקדמים שתייה לא אחראית מאז 1990", ומולו שלט גדול יותר: "אנחנו לא מקבלים את הבנאדם שמתעסק בסמים".
בחדשות רואים שבנגקוק מוצפת. גם בחוץ. אנחנו רצים למונית, ואשתי להווה מחליקה בדרך. הנהג שלנו מתפקע לה מצחוק ממש בפרצוף, וכמוהו גם המשוגעת של הרובע. היא רודפת אחרי המונית שלנו, דופקת על החלון ומגחכת בתיאטרליות, מחזיקה את הבטן ומצביעה. נהג המונית נזכר וחוזר לנעור.
לפעמים הם סתם לא נחמדים.
אני יושב עם גארט מדרום אפריקה ואנחנו משווים אפרטהייד. "אתה יודע", הוא אומר, "אף פעם לא קניתי את הבולשיט שמוכרים בטלוויזיה על ישראל. אני זוכר שבשנות ה־80, כשכל העולם היה נגדנו, רק ישראל תמכה בנו". אני לא יודע אם לקחת את זה כמחמאה. זה נשמע לי כמו משהו שהגרמנים אמרו פעם לאיטלקים.
השיחה משנה כיוון: מתברר שאסור לסמוך על סוחרי סמים בשם רגאיי. עובדה, גארט נתן לרגאיי 600 באט בשביל גראס, ועכשיו רגאיי נעלם ואי אפשר למצוא אותו. "אני לא אוהב את רגאיי", שר לי גארט לפי השיר המפורסם, "אני רוצה להרביץ לו".
מולנו יש מופע של להטוטני אש. זה מחזה נפוץ בברים של האיים: כמה צעירים מקומיים שמסובבים מקלות בוערים לקצב המוזיקה, ואז זורקים אותם באוויר. לפעמים הם תופסים, ולפעמים לא. לא רחוק מאיתנו יושב ילד בן עשר בערך. הוא מביט בהתפעלות ברקדן האש, מצמיד את היד לפה בכל פעם שהמקל באוויר. פרספקטיבה זה דבר מדהים. בשביל הילד הזה, רקדן האש הוא האדם המגניב ביותר בעולם כולו. הוא רוצה להיות כמוהו כשיהיה גדול. בשבילי, רקדן האש הזה הוא תאילנדי מובטל.
גארט אומר שהאש מפחידה אותו. הוא מראה לי כווייה באצבע ואני שואל אותו איך זה קרה. "ניסיתי להדליק ג'וינט בזמן ששיחקתי בפלייסטיישן", באה התשובה הצפויה.
גארט מדורג במקום ה־652 בעולם במשחק האיגרוף Fight Night Champion. הכווייה היא באצבע שבאמצעותה הוא שולח אגרופים, והוא שוקל לתבוע קצבת נכות מהביטוח הלאומי הדרום־אפריקני. אני תוהה באוזניו איך השיחה הזאת תישמע: "שלום, ניסיתי להדליק ג'וינט ונכוותה לי האצבע שאני משחק בה 'פייט נייט' בפלייסטיישן. אני מבקש 20 אחוזי נכות".
"כן, נראה לך שזה יכול לעבוד?".
תאילנד בנויה על העיקרון של חיסכון בתנועה. אנשי סירות הטקסי קמים מהבטון של המזח בדיוק שנייה לפני שהמעבורת עוגנת בו, מקיצים מתנומה לחיים כמו זונות תאילנדיות בהגיח תייר שיכור. כלבי הרחוב ששוכבים באמצע הכביש לא זזים סנטימטר אחד מיותר מעבר לטנדר שועט, שלא מאט אפילו קצת עבור כלב רחוב. היעילות הזאת מתבטאת במיוחד בספורט הלאומי: באיגרוף תאילנדי הכל מחושב, מדויק. התחמקות מושלמת תרחיק אותך מהמכה של היריב במילימטר, לא יותר, קרוב מספיק בשביל להחזיר מכה. הספורט הזה הוא סמל לניצול מרבי של מינימום מאמץ. זה כשתאילנדי עוסק בו. כשאני עוסק באיגרוף תאילנדי, זה נראה כאילו שהזירה מעבירה מכות חשמל.
איגרוף תאילנדי ברמה הכי גבוהה תמצאו באיצטדיון הלאומי לומפיני. איגרוף תאילנדי ברמה הכי נמוכה תמצאו ב"רגאיי בר" בקופיפי. זה בר תיירים גדול בלב האי, שמרכז המשיכה שלו הוא זירה פתוחה לכל. בתחילת הערב מציגים עליה לוחמים מקומיים קרבות ראווה מבוימים היטב, אבל האירוע המרכזי הוא כמה שיכורים שהיו מספיק מטומטמים בשביל לעלות בעצמם להילחם.
אני שיכור שהיה מספיק מטומטם בשביל לעלות בעצמו להילחם.
באולם מסתובב אחד עם השלט "באקט חינם אם תעלה להילחם". באקט זה דלי מלא אלכוהול זול מסוגים שונים, שאף פעם לא שתיתי ואין לי כוונה לשתות, מה גם שהוא מוגש עם קשיות. אמרתי להוא שאני רוצה להילחם, וההוא אמר לי לבוא איתו לחפש יריב בגודל שלי. היו כמה אנשים בגודל שלי, אבל אף אחד מהם לא היה מספיק דביל להילחם עם מישהו בגודל שלו, אז בסוף מצאו קנדי ששוקל 80 קילו. זה 15 קילו מעלי, אבל מצד שני אני שיכור, אז מה כבר יכול לקרות.
התאילנדי נתן לי מכנסי איגרוף תאילנדי והלכתי הצידה לעשות מתיחות ופרצוף קשוח. הרמתי את הראש לזירה, וראיתי שני ענקים אמריקאים מפרקים אחד לשני את הצורה, כל אחד בתורו, בקרב קצת יותר אכזרי מעלי־פרייז'ר 3.
אה, כן, פרצוף קשוח.
אחד האמריקאים מת, והתאילנדי קורא לי למלא את מקומו. הוא פושט מהגופה את מגיני הרגליים הדקים והרטובים מזיעה קפואה, וזורק אותם לעברי. אני עוטה גם את מגן הראש והכפפות שהוסרו מהפגר, טובע בנוזלי הגוף של עשרות זרים. אני שואל את התאילנדי מה לגבי מגן שיניים וביצים, והוא מחייך אלי. אני מסתכל למטה על אשתי להווה. גם הוא וגם אני יודעים שעכשיו אני כבר לא יורד מכאן.
הקנדי עולה, אבל נשאר בפינה מחוץ לחבלים. חבר שלו, מקועקע ורחב, מטפס פנימה במקומו. הקנדי המקורי רץ מסביב אל הפינה שלי ואומר: "שמע, לא ידעתי שזה גם עם בעיטות, וגם עשית פרצוף נורא קשוח, אז אני מוותר. חבר שלי יחליף אותי".
טוב, אין מה לעשות עניין. יהיו לנו בסך הכל שלושה סיבובים של דקה. ביחד זה יוצא סיבוב אחד של קרב איגרוף תאילנדי מקצועני, וחוץ מזה אני מתאמן בג'יו־ג'יטסו ברזילאי, שזה בדיוק כמו איגרוף תאילנדי רק מארץ אחרת ולגמרי שונה. זה יעזור לי כאן כמו להיות קלעי שלשות טוב או חיית מטקות.
גונג. הקנדי, כמו הענק הירוק, מוציא צרחה ומסתער לעברי. הוא גדל עם כל צעד, רץ ומתנפח, רץ ומתנפח, ישר לתוך בעיטה שלי לירך שמאל. הוא עוצר, והמבט בעיניו משתנה. השפה העליונה שלו מתכווצת לרגע, ואני מבין שהוא ממש לא אהב את זה. בום, עוד בעיטה. הכי חזק שאני יכול, שוק על ירך, ועוד אחת. עכשיו נזכר הענק בצבע עור מה הוא עושה פה ושולח אגרוף ימין, אבל אני מזיז את הראש.
בוא'נה, זה כיף החרא הזה.
אני נזכר שבמרוץ שלי להיות האשכנזי החזק ביותר בגבעתיים עד 66 קילו התאמנתי גם באיגרוף תאילנדי, ולמזלי אני לא נזכר שהייתי גרוע. בתוך הראש שלי מתפתחת אסטרטגיה: סיבוב ראשון זה רק בעיטות לרגליים. אם הוא לא יודע להרים בלוק, זה בעיה שלו. אלא אם אני אשבור לו את הרגל והוא יתבע אותי, כי אז זה בעיה שלי.
מסביב מעודדים אותי 80 צופים. אפילו אשתי להווה מתלבטת אם להסתיר את החיוך. אני מבטיח לעצמי שאם אנצח, אצעק "יו טלי, עשיתי את זה" כמו בסוף של "רוקי 2".
נגמר הסיבוב. המתח עולה. נדמה שעברו חמש דקות שלמות מאז שהלכתי לפינה. אני מביט בשעון, ורואה שעברו כבר שש דקות. בינתיים התאילנדים משמיעים מוזיקה, והאדרנלין מתחיל לעזוב אותי. אבל זה בסדר: אם הוא עוזב אותי, אז הוא גם עוזב את היריב הקנדי, ומשהו צריך להחליף את האדרנלין. במקרה שלו, זה הולך להיות חתיכת כאב בירך.
הגונג נשמע שוב, ואני זורק את עצמי קדימה כשהוא קופץ עם בעיטת מספרת. אני חוסם ולא שוכח להוציא עוד בעיטה לרגל שלו ברגע שהוא נוחת. הוא עונה בימנית אחורית, ואני ליד הפינה. התאילנדי המנוסה שמולי זורק אגרופים, ג'אב שמאל ואז הוק ימין, ואפר־קאט לבטן. אני מוציא בעיטת מידֶל לצלעות. אין לי אוויר, הרגליים כבדות. זאת הדקה השנייה בסיבוב הרביעי, והדבר היחיד שקורא לי החוצה מהפינה הן השאגות של 1,500 הישראלים שדוחפים אותי קדימה והצידה, להוציא קרוס ללסת שלו. הוא בקושי נרתע, עומד יציב על 120 הקילוגרמים שלו.
הענק בועט עכשיו בשמאל, ואני הודף ובועט שוב לרגל. אלוף תאילנד המכהן פוגע טוב עם שמאל־ימין, ואני עונה בשני ג'אבים ואז בוו אחורי. אני ממשיך לדחוף קדימה, דקה שישית בסיבוב תשיעי, ומוציא בעיטה לראש. אוויר. אוויר. הוא מחבק אותי. אני מכשיל אותו לקרקע ומקנח עם אגרוף. גונג.
השופט תופס את הידיים של שנינו, ואז מרים את היד שלי. ניצחתי. אני אלוף קופיפי לזרים שיכורים עד 80 קילו בתאריך 4.10.2011. אני אפסיק לדבר על הקרב הזה שנים אחרי שאלופי ה־UFC יפסיקו לדבר על קרבות שלהם. אני אעבור לנושאים אחרים ב־2023. זה כל כך הולך ליוטיוב.
אני יורד מהזירה ותופס שבסוף שכחתי לצעוק "יו טלי, עשיתי את זה". עכשיו קצת כואב לי בצד, אבל הבחור השני ממש צולע, ויש לו גם חתך בשפה והתחלה של פנס.
זה פשוט נהדר. בעצם סליחה: פעם אחרונה שאני שותה בתאילנד. זה מה שאני אומר לעצמי, ומה שאני גם מבטיח לטלי.
למחרת אני שוב בזירה, והיא שוב לא יודעת אם להסתיר את החיוך.
בדרך לקוסמוי אני שומע הרבה דיבורים על פעם. "היית צריך להגיע לחוף למאי לפני חמש שנים", אומרים לי. "היום כבר בנו שם מלונות ומגיעים תיירים, וזה ממוסחר". אני לא מבין מה רע בקצת מסחור. אני בחופשה, לא בגילוי ארצות. מה, אני צריך להגיע לחוף ולגלות שאם בא לי ארטיק קרח אז הדבר הכי פשוט הוא לבנות מקפיא, לסחוט מיץ ולהכניס אותו פנימה? נוחות זה טוב. זה נוח.
אם יש משהו שתאילנד זקוקה לו זה עוד אמריקאים שידרשו אלכוהול איכותי ומדרכות, וייכנסו לכלא על ג'וינט ואז יבכו לקונסול שלהם שיוציא אותם, עד שיהיה כאן נוח. תאילנד זקוקה למונים במוניות וחגורות בטיחות ומי שתייה בחינם וברזים קטנים ביציאה מהחוף, כי החול מגרד ושורט ומעצבן בכפכפים, והאמריקאים יביאו את כל זה. תסמכו עליהם.
מצד שני, על האי השכן קופנגן נמשכת הפול מון פארטי, ואתה חושב שגם מסחור צריך להיעצר איפשהו. המסיבה החלה ב־1985, כאות תודה לכמה תרמילאים שישנו באי, אבל התמימות הזאת נמצאת כמעט 30 שנה אחורה. ג'רי מספר שבשנים האחרונות יש תקיפות, מקרי שוד, אונס ואפילו רצח שמקושרים למסיבה. ישראלי נדקר כאן למוות אחרי תגרה עם מספר מקומיים לפני ארבע וחצי שנים. כיום, לפי מה שאני מצליח להבין, המשימה שלך בפול מון פארטי היא שלא יעצרו אותך ולא יגנבו לך את הכסף.
אתה לומד הרבה מאוד בחיים האלה, ואז החומר לא מופיע בבחינה.
הלובי של המלון מלא באנשים שמתכוננים, צובעים את עצמם בצבעים זוהרים, שותים ואז שותים ואז שותים, ובסוף הולכים לחדר לקחת אקסטה. לא כולם, כמובן. חלק הולכים לעשות שורות.
ב־23:00 אני מצלצל למשטרת התיירות ואומר שיש רעש מכיוון החוף.
"כן, היום זה הפול מון פארטי".
"אפשר לבקש מהם להנמיך?".
"לא, זה הפול מון פארטי. תלך לחוף, תראה איך זה נראה".
אולי, אני אומר להם, אבל בסוף לא. בסוף אני הולך לישון. הדרך לשם גם ככה חשוכה ושבורה.
אחרי נמיביה ותאילנד, בפעם הבאה אני טס למדינה עם מדרכות.
לפנייה לכתב/ת 
