"הרפתקאות טין טין": הגזמה על חשבון פשטות
האכזבה שמנחילה הגרסה הקולנועית של "טין טין" אינה נובעת אך ורק מהאנימציה המכאנית. מקורה הוא בתחושה שלפנינו אינדיאנה ג'ונס על סיפון אוניית שודדי הקריביים. מי ששמו של טינטין מעורר אצלו בעיקר נוסטלגית קומיקס - שישכח מזה
סטיבן ספילברג הודה שנתקל לראשונה בדמותו המצוירת של טין טין, כאשר מבקר קולנוע צרפתי מצא דמיון בין "שודדי התיבה האבודה" והרפתקאותיו של העיתונאי הבלגי בעל הכרבולת ופני התינוק האליפטיות. ההשוואה הזו אינה מפתיעה את מי שגדלו על חוברות הקומיקס מאת הרז'ה (ז'ורז' רמי), שראו אור בין השנים 1929 ו-1976, ומכרו למעלה מ-350 מיליון עותקים ברחבי העולם.
טין טין, שהרפתקאותיו הופיעו לראשונה במגזין קתולי בשם "שנות העשרים הקטנות" (Le Petit Vingtième), מצא עצמו במסגרת תחקיריו העיתונאיים כשהוא מתגלגל לפינות הנידחות והאקזוטיות של העולם - פרו, סין, קונגו, הקוטב הצפוני, ואפילו הירח (15 שנה לפני ניל ארמסטרונג) - מלווה בכלב הטרייר הנאמן שלו, סנואי. ממש כמו אותו ארכיאולוג הרפתקן מבית היוצר הספילברגי.
בהבדל אחד: טין טין נולד כגיבור קומיקס. ואם "הרפתקאות טינטין" ("The Adventures of Tintin"), סרט האנימציה בתלת מימד של ספילברג ופיטר ג'קסון, והראשון בטרילוגיה מתוכננת - נדמה כאכזבה, הרי זה משום שהאקסטרווגנטיות באה בו על חשבון הפשטות הנפלאה של איורי הרז'ה.
דמויות כבובות נעות
הדבר נובע, קודם כל, מהעובדה שהשימוש בטכנולוגיית Motion Capture, כלומר צילום פעולות השחקנים ועיבודן לדימויים דיגיטליים, מותיר את הדמויות האהובות כשהן כמעט חסרות מבע, ונראות יותר כמו בובות נעות. יש, כמסתבר, משהו בטכנולוגיה הזו שהופך את הדמויות למכאניות, ומעורר געגוע לאמנותו הפשוטה אך האנושית כל כך של הרז'ה. יוצרו של טינטין הכריז אמנם, זמן קצר לפני מותו ב-1983, כי אם יש מישהו שיכול לעבד את סיפוריו בהצלחה אל הקולנוע, הרי זה ספילברג, אך ספק אם היה סומך ידיו על גרסה זו לסיפוריו.
דמותו של טין טין הפכה לאחד האייקונים הבלתי מעורערים של ספרות הקומיקס האירופית. ואולם, היו גם מי שהתיימרו לאתר בסיפוריו של הרז'ה מסרים ודימויים גזעניים ואף פשיסטיים (בימים אלה מתבררת בבית המשפט בבלגיה תביעה שהוגשה על ידי סטודנט קונגולזי בתגובה על הסטריאוטיפים המעליבים שמופיעים בספר "טינטין בקונגו"). אגב כך, הרז'ה עצמו היה מקורב למנהיג המפלגה הפשיסטית בבלגיה, פרסם בעיתון ימני קיצוני, ונחשב למשתף פעולה עם הנאצים.
עלילת "טין טין" נפתחת כאשר העיתונאי הצעיר (ג'יימי בל) רוכש מודל של ספינה עתיקה מסוחר עתיקות בשוק. מהר מאוד הוא מוצא עצמו בסכנה, כאשר חדרו נפרץ והספינה נעלמת, וחבורה של בריונים הפועלים בשירותו של נבל בינלאומי בשם סכארין (דניאל קרייג) חוטפת אותו אל סיפונה של אוניה העושה את דרכה לצפון אפריקה, בחיפוש אחר אוצר בלום.
שם הוא פוגש בקפטן האדוק, "חמור הים", השיכור ובעל המזג הסוער (אנדי סרקיס), הזכור בזכות שטף הקללות העסיסיות והציוריות שבוקע מפיו (ושלטענת אמיל בראמי, הביוגרף של הסופר לואי פרדיננד סלין, אינן אלא ביטויים אנטישמיים שהופיעו באחד מספריו). טין טין מחלץ את הקפטן המוחזק, כמסתבר, כאסיר בבטן ספינתו שלו, ויחד הם יוצאים לעיר ערבית אקזוטית על מנת למצוא את האוצר השייך, על פי מגילות קלף מסתוריות, לאבות אבותיו של הקפטן.
מחזור של השראה
בין היתר נקלעים על דרכם של טין טין, האדוק והכלב סנואי (מילו במקור; שלגי בגרסה העברית), גם צמד הבלשים הכושלים במגבעות הדרבי, תאומי תומפסון (ניק פרוסט וסיימון פג), וזמרת האופרה ביאנקה קסטפיורה ("הזמיר המילאנזי"), המצוידת בקול מנפץ זכוכית.
האכזבה שמנחילה הגרסה הקולנועית של "טין טין" (שמבוססת, למעשה, על שלושה ספרים שחוברו להם יחדיו: "תעלומת החד קרן", "אוצרו של רקהם האדום" ו"העקרב בעל צבתות הזהב"), אינה נובעת אך ורק מהאנימציה שנדמית מכאנית. מקורה הוא, בראש ובראשונה, בתחושה שלפנינו אינדיאנה ג'ונס על סיפון אוניית שודדי הקריביים. בניסוח אחר, מקור ההשראה (עליו הצביע אותו מבקר צרפתי ושבדיעבד לא היה מוכר לספילברג) נדמה עתה כמו המחזור.
אפילו סצינות שיא דוגמת מרדף מסחרר בסמטאותיה של העיר הערבית הן לא יותר
מאטריות מחוממות, שטריות מהן הגיש ספילברג לצופיו כבר לפני שלושה עשורים. שלא לדבר על זו שבה מתחולל קרב עגורנים א-לה ג'יימס בונד בין טין טין והנבל הראשי. ועל השימוש חסר כל הערך בתלת ממד מוטב באמת שלא להרחיב את הדיבור.
שני הרגעים היפים באמת בסרט מסתכמים על ההתחלה. דמותו של הרז'ה מאיירת את טין טין (כפי שהוא נראה בחוברות המצוירות) בשוק מקומי, וכותרות הפתיחה שיש בהן יותר דמיון וחן מכל מה שבא אחר כך. סביר שהסרט יגרום הנאה לילדים ובני נוער צעירים, בין אם שקראו את החוברות ובין אם לאו. תגובותיהם של טינטינולוגים מושבעים יהיו קוטביות יותר. אחד מהם אף כינה מעל דפי ה"גרדיאן" האנגלי את מה שספילברג עולל לדמות האהובה עליו - "אונס". בעבור מי ששמו של טינטין מעורר אצלו בעיקר נוסטלגיה לחוברות ילדות מקסימות - מדובר בעיקר בסרט סתמי למדי.