"יומן הרום": הערצה וקוץ בה
ג'וני דפ הגיע ל"יומן הרום" המבוסס על הנובלה של האנטר ס. תומפסון מלא בכוונות טובות, אבל מרוב הערצה לא שם לב שעיצוב העלילה כסיפור של גיבור-על מוביל לתוצאה בינונית
הדרך לבינוניות יכולה להיות רצופה כוונות טובות, והכוונות הן כולן של ג'וני דפ. הוא היה הכוח המניע מאחורי "יומן הרום" ("The Rum Diary"), סרט שהינו מחוות אהבה והערכה לחברו, עיתונאי הגונזו המיתולוגי האנטר ס. תומפסון. עוד מחווה, יש לומר, לאחר שכבר גילם את דמותו ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס" של טרי גיליאם, תיפקד כקריין בסרט תיעודי על תומפסון שנעשה לאחר מותו ב-2006 והופיע ב"רנגו", מערבון האנימציה הפסיכדלי (שדמותו המצוירת של תומפסון הגיחה בו לחצי שניה). שלא לדבר על כך שהוא זה שמימן את הלווייתו של תומפסון, כולל הזיקוקים ששילחו את אפרו של המנוח אל השמיים.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע של ynet:
"יומן הרום" החל כנובלה שתומפסון כתב ב-1961, ושלא פורסמה עד שנתגלתה בעיזבונו על-ידי דפ. העלילה הסמי-ביוגרפית מבוססת על התקופה בה פרח העיתונות תומפסון, בתחילת שנות ה-20 לחייו וכבר מפוטר משני עיתונים, עבר לסן חואן בפורטו ריקו. שם הוא החל לכתוב בעיתון הספורט "אל ספורטיבו" שנסגר כעבור זמן קצר, ונדחה כאשר ביקש להתקבל לעבודה ב"סן חואן סטאר" - העיתון בעלילת "יומן הרום".
אנו עוד רחוקים מימי התהילה של תומפסון, שבמחצית השניה של שנות ה-60 יעבור לסן פרנסיסקו, יעשיר את כישורי השתייה המרשימים שלו בהתנסות מאסיבית בסמים (עם העדפה מיוחדת לסמי הזייה) ויכתוב כמה מהטקסטים העיתונאיים הנערצים של התקופה. סגנונו המושתת על יכולת ניסוח מזהירה, תיאור מפורט של חוויה סובייקטיבית המתודלקת בכמויות מאסיביות של סמים ואלכוהול ועמדה אנטי ממסדית מובהקת, הפכו אותו לאייקון. עוד נכונו לו ימים גדולים, אך ב-1960 היו רק רמזים קלים למה שעוד צפוי בהמשך, רמזים שהסרט מתעקש לתת להם נפח לא סביר.
אחת הבעיות הבסיסיות בסרט היא שהערצתו של דפ את תומפסון מובילה לעיצוב העלילה כאילו היתה המערכה ראשונה בסרט על גיבור-על: הרגע שבו הגיבור מגלה את יכולותיו, מכיר בייעודו ונשבע להגשים אותו. אך הסרט נע לעבר רגע זה בדרך לא מגובשת ולא משכנעת.
לתפקיד הבמאי בחר דפ בברוס רובינסון, שם שלא אומר דבר לרוב המוחלט של צופי הקולנוע, אך מרטיט חלק קטנטן מהם. רובינסון הוא מי שביים את סרט הפולחן הבריטי "ויתניל ואני" (1987) שגיבורו, כמו תומפסון, נטה להעביר את ימיו בדרגות שונות של שכרות.
לידה מחדש? קודם תסירו את החלודה
כנראה דפ חשב כי גישה דומה בעיצוב דמותו הצעירה של תומפסון יכולה להיות הברקה. אבל רובינסון עשה גם שני סרטים אחרי "ויתניל" - "כיצד להתקדם בעולם הפרסום" (1989) ו-"ג'ניפר 8" (1992), שניהם נכשלו, ורק הראשון מבין שניהם זכה לאיזושהי הערכה ביקורתית (אבל גם זה רק בקרב מיעוט). 19 שנים לאחר שפרש מתוסכל לפנסיה מוקדמת, רובינסון חוזר. כמה נחמד היה לקבוע שזו לידה מחדש לבמאי שהקדים את זמנו, אך התוצאה חלודה ומאכזבת.
פול קמפ (דפ), האלטר אגו של תומפסון, במראה המזוהה של חליפה לבנה, כובע קש ומשקפי שמש, מגיע לאחר ליל שתייה לפגישה עם העורך חבוש הפאה לוטרמן (ריצ'רד ג'נקינס) של הסאן חואן סטאר. בעיתון הנמצא על סף קריסה המטרה אינה לקדם אידיאל של עיתונאות חוקרת, אלא לכתוב טקסטים חנפניים לצריכה שוטפת. חורבות האנוש שהם הקולגות בעיתון ושותפיו של קמפ לדירה הם הצלם סאלה (מייקל ריספולי), וכתב הפשע מוברג (ג'ובאני רביסי). שניהם נראים ומתנהגים כמי שהשרו את מוחם בתמיסה מרוכזת של רום.
בין שתיה אחת לאחרת בחברת הדמויות הסהרוריות, קמפ הופך ליעד לשידול מצידו של עיתונאי לשעבר ואיש עסקים חלקלק בשם סנדרסון (ארון אקהארט). יחד עם קפיטליסטים אמריקנים תאבי בצע הם זוממים להשתלט על חופיה
הבתוליים של סן חואן ולהפכם לאתרי נופש אמריקניים. סנדרסון מקרב אליו את קמפ במטרה להפוך אותו למשת"פ יח"צני. שנל (אמבר הרד המרהיבה), חברתו הפרועה של סנדרסון, מגלה עניין בקמפ.
קמפ נכתב כעיתונאי צעיר אך דפ בן 48. כשהוא אומר טקסטים על ניסיונו למצוא את השפה שלו, זה נראה קצת מוזר, שלא לומר נואש מאדם בגיל זה. בחלקו האחרון של הסרט קמפ מבצע אקט מרדני שיש בו אלמנט של גילוי ייעודו העיתונאי - "לגרום לממזרים לשלם". לא רק שאקט זה אינו קיים בטקסט המקורי של תומפסון, הוא גם נחווה כמו משאלת לב המודבקת לסרט שמהלכו העלילתי מבולבל ולא ממוקד. יתכן ש"יומן הרום" היה מוצלח יותר אם הבמאי והשחקן הראשי שלו היו מתייצבים לעשייתו לפני 20, אבל רוב הסיכויים שגם אז הוא היה סרט פגום.
