כורתים את הענף: על הסאגה בכדורסל הנשים
ביטול הליגה, השביתה, ההשמצות, האיומים והמלחמות הפנימיות בין רמלה לרמת השרון ובין איגוד הכדורסל לשחקניות מעוררות בעיקר תחושות גועל ומיאוס כלפי הענף. בסופו של דבר כולם יתעוררו מאוחר מדי ויגלו שהם כבר לא רלוונטים לקהל הרחב. ההפסד כולו שלנו
עצב. זו ההרגשה שמלווה אותי מאז ההודעה על ביטול ליגת העל לנשים לעונה הקרובה. למעשה, יותר משעצוב לי על כך שהכדורסלניות לא יכדררו על הפרקט העונה, ועל כך שלא מעט מהן יאבדו את פרנסתן או את השלמת ההכנסה היקרה ללבן, מעוררת בי כל הסאגה האחרונה תחושה של גועל.
השתלשלות האירועים:
- רמלה הודיעה לאיגוד: "לא נופיע למחזור הפתיחה"
- הישראליות לא הופיעו, משחקה של רמלה בוטל
- האיגוד לשחקניות: תמשיכו לשבות והעונה תבוטל
- ראשי הערים לבנות השרון: שתפו 3 זרות בלבד
- האיגוד: "עונת המשחקים תבוטל"
- לאחר יום דיונים: אין פשרה בין השחקניות לאיגוד
ההשמצות, האיומים ודברי הבריונות של מאמנת רמת השרון, אורנה אוסטפלד, ושל יו"ר ראש הקבוצה, רחל אוסטרוביץ', לא שירתו את הענף בשום דרך שהיא. במקום לדון בשוקת השבורה של הענף, רבו ביניהם מערכות התקשורת על הזכות לפרסם את הגיגיהן של הנשים הנ"ל, שעשו המון ויותר עבור כדורסל הנשים וספורט הנשים בארץ, אבל בשבועות האחרונים ירו לעצמן ברגל.
שי דורון, ליעד סואץ-קרני, מיכל אפשטיין וגת מגידו, מנהיגות שביתת השחקניות, רשמו את שמן בספר ההיסטוריה של הספורט הישראלי (לטוב ולרע). בפעם הראשונה בארץ התקיימה שביתה של ספורטאים (במקרה שלנו ספורטאיות), אחרי שבקיץ 2011 חווינו בישראל מאבק לצדק חברתי מצד אחד ושביתות מאידך בליגות הכדורגל של ספרד ואיטליה, שמנעו את פתיחת העונה כסדרה.
ארבעתן, שלובשות כחול-לבן כמעט כל קיץ, ספגו את מירב החיצים מהמתנגדים אליהן. הן לא חפות מטעויות, ואולי המרכזית שבהן היא ההצתה המאוחרת בכל הנוגע לעניין חוק ארבע הזרות. מצד שני, במחטף שבו חוק זה עבר באיגוד הכדורסל, ההבטחה לדון עם השחקניות בנושא לפני פתיחת העונה, שלטענתן לא קוימה, לזה קוראים "מצמצת - הפסדת". והן הפסידו, בינתיים, אבל אנחנו הפסדנו עוד יותר.
הפסדנו את הליגה המרכזית לנשים בישראל, ונותרנו עם ליגת כדורעף הנשים, שמעוררת הדים בעיקר בגלל פרויקט זלינגר, ועם ליגת העל בכדוריד נשים, החצי מקצוענית, כמו גם ליגת הכדורגל לנשים (ויסלחו לי הענפים האחרים). בוויכוח הזה אין "צודק" ו"לא צודק". יש רק מפסידים ומפסידות.
משחקי האגו בין יו"ר האיגוד, שי שני, לבין נציגות השחקניות, רק מזיקות לאיש שמתיימר להבריא את הכדורסל הישראלי ולקדם אותו. דבריהן של אוסטפלד ואוסטרוביץ' הוסיפו לקלחת האנטגוניזם שהן עוררו בקרב אוהדים רבים של הענף בשנים האחרונות, שהלכו והתמעטו עקב המצב הכללי של הליגה.
ארבע שחקניות זרות בבת אחת על המגרש יועילו להרבה קבוצות, אבל יזיקו בטווח הארוך לליגה. על כך שאין מספיק שחקניות ישראליות טובות כבר שמענו לא מעט, אבל מה בנוגע לתשלום לשחקניות בקבוצות?
ולא, החזרי הוצאות לא נחשבות למשכורת, אפילו לא במשרה חלקית. ליגת העל לנשים נראית כפי שהיא כי הזניחו אותה ניהולית שנים על גבי שנים. קבוצות עשו לביתן (ואין שום רע בכך), אבל איגוד הכדורסל טאטא מתחת לשטיח את כל הרעות החולות של הענף.
טענה כי אין מספיק שחקניות ישראליות טובות היא לעג לרש. שחקניות ישראליות צעירות משחקות בארבע מסגרות בבת אחת, נשחקות די מהר (ראו מקרה בר גילנסקי) ומוצאות עצמן בגיל 20 עם רצון לשחק כדורסל מקצועני, להרוויח את פרנסתן, אבל עם קבוצות שלא מאמינות בהן ואיגוד שלא נותן גב. אי אפשר להאשים אותן שהן עולות על המטוס הראשון לקולג' בארצות הברית, שם לפחות התנאים יהיו נוחים יותר, הן גם יכדררו במגרש (פחות או יותר) וירכשו השכלה גבוהה.
ליגת הכדורסל נשים איבדה מזמן את עניין הציבור, שהצביע ברגליים. האולמות המלאים ברמלה או ברמת השרון מעידים על היוצא מן הכלל, כי בראשון לציון, חולון, פתח תקווה ושאר הערים ישנם בקושי 200 צופים למשחק. לא השחקניות הפכו את הליגה הזו למתסכלת, הכוח שלהן מתרכז בעיקר בלקלוע לסל והן לא צריכות או יכולות לרדוף אחרי ערוצי טלוויזיה, כשהשנה אף אחד מהם לא קנה את זכויות השידור של הליגה.
החגיגות, הדרמות, השערים והריבאונדים:
ההודעה על הקמת מנהלת הליגה לנשים היא צעד מבורך, אבל מחויב ניתוק גמור מאיגוד הכדורסל. ממש כמו במנהלת הליגה לגברים. גם שם אין מאות צופים כל משחק, גם שם האקשן האמיתי מתחיל בפיינל פור (עקום ככל שהוא יהיה), אבל שם יש הפרדת רשויות.
המנהלת דואגת לליגה, לשחקנים ולמאמנים, האיגוד מספק את השופטים ואת משחקי גביע המדינה. כל עוד מנהלת הליגה לנשים לא תתנתק מהיושבים בשדרות יהודית בתל אביב, הענף ימשיך לדשדש בבוץ של מלחמות רמלה - רמת השרון והמיאוס יעלה על גדותיו.
