פרק מתוך "סִיפּוּ - סיפור לא גמור"
עֵילָם, נכדו בן העשר של סופר ילדים מפורסם, מוצא על שולחן סבו סיפור לא גמור. למרות ההפצרות הסב לא מוכן להשלים את הכתיבה. אך לבו של עילם לא מניח לו להפקיר את הסיפור שנקטע. פרק מתוך ספרו של יובל אלבשן
עֵילָם, נכדו בן העשר של סופר ילדים מפורסם, מוצא על שולחן סבו סיפור לא גמור. למרות ההפצרות הסב לא מוכן להשלים את הכתיבה. אך לבו של עילם לא מניח לו להפקיר את הסיפור שנקטע, מה שמשנה את חייו וחיי משפחתו בדרכים שאיש לא חלם עליהן.
זהו ספרו החמישי של יובל אלבשן. מבין ספריו: הרומן "תמיד פלורה", וספר הילדים "בוטן העכבר והדבק האכזר".
פרק ראשון
יותר מכל רצה עֵילָם ש"הסיפור על הקְטִינָא" יסתיים.
מדי ערב, לפני שנרדם, התפלל שלמחרת יתעורר ויגלה כי משפטי הפתיחה של "הסיפור על הקְטִינָא" הושלמו.
מדי לילה חלם את אותו חלום, ובחלומו הוא בא לבקר בביתו של סבא שמואל ומגלה שהנה השלים סבו הסופר את הסיפור וסוף כל סוף הוא עומד לדעת מה עלה בגורלו של אותו קְטִינָא.
בכל ערב נשא עילם את אותה תפילה.
בכל לילה חלם את אותו חלום.
ובכל צהריים, כשבא לבקר את סבו, שהיה ידוע גם בשם העט ש"י בן דרור, היה ניגש להציץ בשולחן העבודה, מעיף מבט בוחן על קבוצת הניירות שעליהם שוּרְבְּטוּ משפטי הפתיחה הקטועים של "הסיפור על הקְטִינָא", ומתאכזב מחדש: דבר לא השתנה.
משפטיו הקטועים של הסיפור נותרו כשהיו.
אף מילה חדשה לא נוספה.
שום סוף עדיין לא נקבע.
כך היה מאז הפסיק סבא שמואל לכתוב את "הסיפור על הקְטִינָא" והותיר אותו כמות שהוא: ראשית סיפור, לא משוּיָף וחסר סיום.
כמה התקנא עילם בסיפורים האחרים שכתב סבו. בכל ביקור בחדר העבודה שלו, הוא נהג להתחקות אחר צמיחתם. איך מיום ליום הם מתעצמים. מילה נוספת למילה, משפטיהם נעשים מדויקים יותר מגרסה לגרסה, גיבוריהם קורמים עור וגידים, ועלילותיהם מתעבות ומעלות בשר.
בעיניים כלות עקב עילם אחר האופן שבו הסופר ש"י דואג להם, מטפל בהם ומלטש אותם, בעוד ניירות הטיוטה שעליהם נכתבה פתיחת "הסיפור על הקְטִינָא" נותרו זנוחים על שולחן הכתיבה, לא הרחק מפח הניירות למחזור.
***
את הדפים שעליהם נכתב "הסיפור על הקְטִינָא" גילה עילם בן העשר רק במקרה.
לא היה דבר שהוא אהב לעשות בשעות אחר הצהריים יותר מאשר לשבת על השטיח שלרגלי שולחן העבודה של סבא שמואל ולהביט בסב הַדוֹלֶה מלבו עוד ועוד סיפורים לילדים. על הקיר הצדדי היה תלוי פוסטר גדול של אחד הסופרים שסבא שמואל אהב (מקסים גורקי שמו), ובו נכתב: "סיפורים לילדים יש לכתוב בדיוק כמו שכותבים למבוגרים, אבל טוב יותר!" ולצדו היו תלויים תצלומיהם של כל בני המשפחה ("הם יצירות שלי לא פחות מהספרים שלי," נהג סבא שמואל לומר לכל אורח שנכנס לחדר עבודתו, "ולהפך. אני מרגיש שהספרים הם ילדים שלי לא פחות מבנותי ומנכדי.") השמש, שנכנסה בשעות אלה מבעד לחלון הגדול שמעל שולחן הכתיבה של סבא, תמיד האירה את החדר באור רך ונעים.
לרוב נהג עילם לצייר ציורים או לשרבט סיפורים משל עצמו, בזמן שסבא שמואל היה שוקד על מלאכתו. הוא מעולם לא הפריע לסבו, שכן כבר לפני שנים אחדות, כשעילם היה ממש צעיר, בן חמש או שש, הסביר לו סבו כי "סיפור יכול להיכתב רק דרך הלב, ומאחר שאת דרכי פעולת הלב אי אפשר באמת לצפות, אסור להפריע לו!"
זה בדיוק מה שעילם התכוון לעשות באותו אחר הצהריים. לכן חיטט בסל הניירות שמתחת לשולחן העבודה וחיפש דפי טיוטה. שם, בפינה נסתרת בתחתית הסל, מתחת לשקית הניילון, הוא גילה כמה דפים מצהיבים שהיו תקועים בין נצרי הקש. בשקט, כדי לא להפריע לסבו, מיהר עילם לשלוף אותם, ובלי משים החל לקרוא את מעט המילים שנכתבו עליהם:
הסיפור על הקְטִינָא (שם זמני)
לא היה דבר שאהבתי בעולם יותר מאשר את אחי הקטן יעקב, שכונה בפי כול יָאנֶק, ולא היה דבר שאחי הקטן יָאנֶק אהב יותר בעולם מאשר את הספרון הקטן שקניתי לו לכבוד יום הולדתו השישי.
"קְטִינָא כָּל־בּוֹ" שמו.
ספרון מאת חיים נחמן ביאליק, שזכה במשפחתנו לכינוי חיבה "הקְטִינָא", מקוצר ומיודע בה"א הידיעה כמנהג משפחתנו (תמיד אני הייתי "הגדול", אחי הצעיר יָאנֶק היה "הקטן", והספר האהוב עליו היה "הקְטִינָא").
את רוב ילדותנו, שהיתה קצרה מדי, בילינו שלושתנו תמיד יחד:
הוא, הקְטִינָא שלו בידו, ואני.
שלושתנו נהגנו לטייל ברחובות ורשה. אני הייתי אוחז בידו של יָאנֶק, והוא היה מחזיק את הקְטִינָא שלו מתחת לזרועו האחרת. שעות היינו מסתובבים יחד ברחובות העיר: שותים גזוז ברחוב קְרוֹכְמַאלְנָה; משחקים בתופסת ברחוב סמוֹטְשָה; סתם משתוללים ברחוב קרוֹליבְסְקְה; ולפעמים מתקבצים עם ילדים יהודים אחרים ברחבה שלפני המשרד הארצישראלי לשמוע חדשות מארץ הקודש, שנגאלה מחדש אחרי אלפיים שנות גלות.
הקְטִינָא היה תמיד איתנו. גם במשחקי כדור יָאנֶק לא הסכים להניח אותו בצד, ואפילו כשהילדים האחרים לעגו לו, הוא לא ויתר אף לא פעם אחת. גם בזמן הארוחות, כשיָאנֶק ואני היינו יושבים ליד השולחן, הקְטִינָא היה תמיד מונח על ברכיו. למרות גערותיה של אמנו ("אולי תעזוב לרגע אחד את הספר הזה, יָאנֶק, למען השם. מקומו של הקְטִינָא בספרייה ולא צמוד אליך כל הזמן. תן לו קצת מנוחה.") סירב יָאנֶק להניח את הקְטִינָא, החביא אותו בין רגליו ומיאֵן להיפרד ממנו. גם בלילות היינו נרדמים שלושתנו יחד באותו החדר. אני במיטתי, ויָאנֶק והקְטִינָא במיטתם. לא היה ערב אחד שיָאנֶק לא קרא בו, ולא היה לילה אחד שלא נרדם כשהוא מאמץ את הקְטִינָא לחיקו. ושניהם, כך זכור לי, אני נשבע, מחייכים יחד בשנתם.
כך עברה עלינו ילדותנו הקצרצרה:
במקום שבו הייתי אני, היה גם יָאנֶק.
במקום שבו היה יָאנֶק, היה גם הקְטִינָא שלו.
עד שקדרו פני השמים ובאו ימים רעים ונקרענו האחד מהשני והשני מהשלישי. וראשון נלקח מאיתנו הקְטִינָא.
אף שהימים היו כבר טרופים, אותו בוקר היה נדמה כמו עוד בוקר רגיל בבית הספר העברי שבו למדנו. אלא שאז, באמצע יום הלימודים, התמלא בית הספר רעש המולה מחריד, וחיילים גרמנים רבים שטפו את מסדרונותיו וציוו עלינו להתאסף עם כל הספרים והמחברות שלנו בחצר, שם מישהו כבר דאג להבעיר מדורה גדולה. מיהרתי לחפש את יָאנֶק במסדרונות שֶׁנִגְדְשׁוּ ילדים מבוהלים, וכשמצאתיו בחצר, הוא מיד נצמד אלי, והקְטִינָא בידו.
משנשמעה ההוראה "להשליך לאש את כל הספרים הכתובים בעברית!" הוא הביט בי במבט מלא אימה ובתוך שניות ספורות הטמין את הספרון הקטן מתחת לחולצתו.
אני הייתי משותק מפחד. חששתי שהחיילים ראו את זה ויפגעו בו. הרגשתי כאילו ציור המגן דוד שהיה על כריכתו של הקְטִינָא בולט לעיני כול ומזדקר מבעד לחולצתו של אחי. לא ידעתי מה עלי לעשות.
מאחורי הדף נרשמו עוד כמה שורות בכתב ידו של סבא שמואל, שעילם לא הצליח לפענח. היו שם רסיסי משפטים לא ברורים, את רובם מחק סבו בחוזקה. רק משפט אחד מהם הוא הצליח לקרוא:
"את הקְטִינָא הקדשתי לאחי יָאנֶק בזו הלשון: 'ליָאנֶק אחי הקטן, שמור על הספר והוא ישמור עליך! באהבה גדולה, אחיך הגדול'."
***
בלי להבין למה ובלי לחשוב הרבה, דחף עילם את הניירות המצהיבים לתיקו. מאוחר יותר, בביתו, קרא בהם שוב ושוב וניסה ללא הצלחה לפענח את המשפטים שסבו ניסה למחוק. אף שידע שאין זה סיפור חייו של סבו, כפי שחשד בתחילה, שכן לסבא שמואל לא היו אחים, הוא החליט שלא להרפות. משהו בסיפור הקטוע שבה את לבו, אם כי הוא התקשה לומר מהו בדיוק הדבר.
למחרת בצהריים, כששב למקום, הוא ניצל כמה רגעים שבהם סבא שמואל לא היה בחדר העבודה כדי ליישר את הדפים שעליהם נכתב "הסיפור על הקְטִינָא" ולהניח אותם בראש ערמת הסיפורים שעל כתיבתם שקד אותה שעה סבו. עילם קיווה שסבו ייתקל מחדש ב"סיפור על הקְטִינָא" וימשיך אותו. או אז הוא יגלה מה עלה בגורלם של אותם ילדים ובעיקר מה היה סופו של הקְטִינָא, הספר האהוב עליהם.
אלא שדווקא בימים ההם, מעשה שדים, לא עסק הסופר ש"י
בקבוצת הדפים שהיתה מונחת במרכז שולחנו, ולכן גם לא השגיח באלה שהניח עליה עילם. תחילה הוא היה שקוע בכתיבת הסיפור שעליו עמל אותה שעה: סיפור על עכבר שנלכד במלכודת דבק אכזרית ועל שני ילדים שמנסים להצילו ממוות בטוח. מיד אחרי כן התחיל לכתוב סיפור על עץ מוזר שצמח לפתע באמצע הגינה. אחר כך, "כדי לנוח מהעבודה הקשה והתובענית של כתיבת סיפורים לילדים," כפי שהסביר לנכדו, החל לכתוב רומן חדש למבוגרים.
וכך, ימים ארוכים נאלץ עילם לראות בכאב כיצד אחיו הצעירים של "הסיפור על הקְטִינָא", סיפורים שהסופר ש"י הביא לעולם הרבה הרבה אחריו, גדלים ומתפתחים, מסתיימים, מתקשטים באיורים, מִצְטַבְּעים בצבעים שונים, נכרכים בזה אחר זה, זוכים שאות הכבוד של הדאנאקוד יוטבע על גבם, ואז, כשהם מושלמים לגמרי, עוברים משולחן העבודה של סבא שמואל אל המדף שעליו שמר את כל ספריו, גאים כטווסים.
רק הפתיחה של "הסיפור על הקְטִינָא" נותרה על שולחן העבודה, נכלמת, קטועה ועזובה עד מאוד.
"סִיפּוּ - סיפור לא גמור", מאת יובל אלבשן. הוצאת ידיעות ספרים וספרי חמד. 118 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
