עיר מקלע

"בוא'נה, בנאדם, אתה מכניס את האח שלך לפאקינג מחנה של פאקינג נאצים". את המשפט הזה אמר דניס, נהג מונית בגובה 1.90 מטר על 120 קילו, שהסיע אותי משדה התעופה של לואיוויל קנטאקי לבולטי קאונטי, המחוז שבו נערך המטווח של נוב קריק. אבל אולי אתם מכירים אותו בכינוי השגור שלו, "אירוע הירי הגדול של אמריקה".

הנהג הזה הוא לא בדיוק הטיפוס שתרצה לפגוש בסמטה קנטאקית חשוכה; לו הייתי במקומו ובגודלו, כנראה שלא הייתי פוחד מיותר מדי דברים. אלא שלדניס, מהמיעוט האפרו־אמריקאי שחי בקנטאקי - שמונה אחוזים בלבד - הספיק מבט אחד לעבר המתחם והשמיים שהלכו והתכסו בענן שחור של אש תתי־מקלע כדי לבקש ממני את הכסף עכשיו ומיד. "שים לב למכוניות", הוא אמר לי. "אין כאן אף אחד בצבע של האח שלך. הם לא אוהבים כאן אנשים כמוני".

דניס סיפר שהארגונים הניאו־נאציים בקנטאקי התרחבו בשנה האחרונה, ושהגעתי לאחת המדינות הגזעניות ביותר בארצות הברית. אמרתי לו שהוא בטוח נסחף קצת: כולה מדובר בחבורה של אלמר פאדים מקומיים שבאו לשחק קצת בנשק. וחוץ מזה, אם צלבי קרס וראשים מגולחים באמת היו הקטע כאן, אף אחד לא היה שש לקדם בברכה עיתונאי ישראלי.

(צילום: Gettyimages)

"טוב, בנאדם", סיכם דניס, "תיכנס ותראה בעצמך. אבל עכשיו תעשה טובה, השוטר הזה לא מוריד ממני את העיניים. אתה יכול בבקשה לתת לי את הכסף?".

הנהג שלי ידע על מה הוא מדבר. כבר בכניסה חיכה דוכן שמכרו בו חולצות עם הכיתוב Yup, I'm a racist. אם הייתי צריך הוכחה שזאת לא סתם סיסמה, התקדמתי לשני הדוכנים הבאים ומצאתי את המזכרות הנאציות הראשונות: דגלים, מדליות, כלי נשק, ואפילו פד לעכבר עם תמונה של היטלר ומתחתיה ההצהרה Next time: no more Mr. Nice Guy. פניתי לבחורה הבלונדינית והמחויכת שמכרה בדוכן, ושאלתי אותה על מה בדיוק היא חשבה כשהביאה את הדברים האלה לכאן.

"אה, התמונות של הנאצים?", היא שאלה. "אנחנו מוכרים את זה לאספני מזכרות היסטוריות. חוטפים את זה כאן כמו לחמניות קינמון. אני לא נאצית, אני בכלל צרפתייה ופציפיסטית, ואפילו בת דודה של סבתא שלי נהרגה בידי הגרמנים. או שבעצם האיטלקים הרגו אותה? אני לא בטוחה".

המוכר שליד הפציפיסטית הציע סחורה דומה ("ראית איזה מדליות? מייד אין ברלין, 1939"), וענה בחביבות כשהתבקש להסביר את אופי המרכולת שלו. גם הוא טען שאין לו חיבה מיוחדת לנאצים, והוסיף שסבתא של אבא שלו היתה יהודייה, מה שלא הפריע לו ללבוש מדי אס.אס בכמה הזדמנויות שונות."זה כמו לשחק בקאובויז ובאינדיאנים", הסביר. "אם אין לך אינדיאנים, אתה לא יכול לשחק בקאובויז. וכשאני לובש את המדים ואנשים שואלים אותי, אני מסביר להם בדיוק מי היו הרעים בסיפור הזה".

ברבע שעה של שיטוט עברתי עוד שישה־שבעה דוכנים עם מזכרות דומות ותשובות דומות ("זה לא אנחנו, זה האנשים שקונים. אנחנו רק מרוויחים כסף") לפני שהגעתי לדוכן הסכינים הגדול של נוב קריק. מנהל הדוכן, בחור מגודל ומלא קעקועים, ליטף סכין גדול עם צלב קרס. רגע אחרי שפניתי אליו בשאלה הקבועה שלי, הצטערתי. "קודם כל, זאת מדינה חופשית ואני יכול למכור כאן כל דבר שבא לי", הוא אמר בטון של מרצה. "דבר שני, אין לי שום בעיה מוסרית למכור את הדברים האלה. דבר שלישי, אל תצלם אותי, ואם תכתוב את השם שלי אני אגיע אליך ואתבע אותך. ודבר רביעי", כאן הוא עצר לרגע לחשוב לפני שאמר: "אנשים נהרגים גם בתאונות דרכים. זה לא אומר שאני לא אקנה מכונית, נכון?".

הצבא של סאמרס

למרות הגיוון הגיאוגרפי העצום, אפשר לשרטט דיוקן די ברור של חובב הירי הממוצע: גבר לבן בעשור הרביעי לחייו, עם כרס קטנה, שמתחיל את היום עם בייקון אנד אגז ומסיים אותו עם בירה וביף ג'רקי. אחד כזה שאובאמה הוא בשבילו אסון בקנה מידה של פרל הרבור, ששרה פיילין ביאסה אותו כשוויתרה על המרוץ לנשיאות, שהמפגינים לטובת צדק חברתי בוול סטריט מחרבים מבחינתו את הערכים שעליהם נוסדה המולדת. על הטנדר שלו הוא הדביק את הסטיקר Don’t blame Bush. לכנסייה הוא הולך בכל יום ראשון, והוא חושב שההומואים עוד יקבלו עונש מאלוהים או מישו. בדיוק כמו אובאמה, כי הרי מגיע למוסלמי הזה.

"כן, כנראה שאתה צודק", אמר קני סאמרס, מנהל האירוע, כשתיארתי לו את התרשמותי מההרכב הדמוגרפי. "תמצא כאן בעיקר קבוצות שמרניות. לא תראה כל מיני מחבקי עצים ו'הצילו את הלווייתנים'. ולגבי אובאמה", הוא השתהה לרגע אבל לא באמת תכנן לשקול מילים, "אנחנו אנשים מאוד מנומסים. אם הוא היה מגיע לכאן, היינו יורים בו מאוד בנימוס". אחר כך הוא אמר שאולי כדאי שלא אצטט אותו, כי "לשירות החשאי אין בכלל חוש הומור", אבל אז שינה את דעתו: בעצם לא אכפת לו. אם ישאלו אותו, הוא יאשים את התקשורת השמאלנית שהכניסה לו מילים לפה.

אירוע הנשק העצום הזה התחיל בבילוי משותף של כמה חברים. אביו של סאמרס - דייויד, חוואי מקומי מבולטי קאונטי - אוסף כבר מהסבנטיז כל נשק שנקרה בדרכו. כשהיו לו מספיק כלים הוא הזמין את החבר'ה לטווח מטרות נייחות בשטח שהיה בבעלות המשפחה. וכנראה שכולם נהנו, כי בעקבות סוף השבוע ההוא החליט סאמרס האב לשחזר את ההצלחה בשנה הבאה, הפעם גם עם החבר'ה של החבר'ה. משנה לשנה העסק התפתח, ולבסוף החליט האבא לרכוש כ־2,400 דונם של קרקע לא רחוק מהמתחם הצבאי של העיר פורט נוקס, ולהפוך את המקום למטווח רשמי שמעביר שיעורי נשק בכל השנה, ומקיים שני אירועים מפוצצים באוקטובר ובאפריל. עם הזמן הפך המקום למוקד עלייה לרגל לסוחרי נשק שרוצים לקנות ולמכור רובים, אספנים, חובבי היסטוריה צבאית, פוליטיקאים שחשבו שצילום כאן יעזור לבניית תדמית הרפובליקני הקשוח שהם רצו לשווק, וסתם חולי נפש.

"אבא שלי העביר את העסק אלי בשנת 1980", סיפר קני, שמתקרב גם הוא לרגע שיוריש את ניהול המטווח לבנו צ'אד. "מאז יש יותר ויותר אמריקאים שמתלהבים מזה. אני חושב שיש משהו בדי.אן.איי שלנו שאוהב לראות דברים מתפוצצים. הרס טהור, זה כל מה שזה". מבין האלפים שבאים, הרוב לדבריו דווקא לא יורים. "הצלחנו להפוך את האירוע לחוויה משפחתית. יש אנשים שמביאים את הילדים וכולם יורים, והם גם אלה שישימו כאן 4,000 או 5,000 דולר לסופשבוע. יש כאלה שבאים בגלל שמוכרים כאן כלי נשק עם ערך היסטורי, שהשתמשו בהם במלחמות עולם ובווייטנאם. והרוב באים בשביל הכיף, בשביל התחביב, כדי לשחק עם החברים שלהם. תאמין לי, אנחנו כולנו חבורה של ילדים מגודלים".

לא רק אמריקאים אוהבים לירות, כאמור. גם נורווגים, גרמנים, ומצאתי שלושה נציגים שבדיוק השתחררו מהצבא הרוסי. "זאת השנה הראשונה שלנו כאן, ואני מבטיח לך שאין אירועים בסדר גודל הזה בשום מקום בעולם", הבטיח לי אנדריי. "למה אנחנו כאן? כנראה שלא נלחמנו מספיק בשירות, או שאנחנו סתם חולים בראש, כמו שאומרים החברים שלנו ששומעים שאנחנו עושים את זה".

אחד הגורמים שדחפו את נוב קריק לממדים הנוכחיים היה ה־11 בספטמבר 2001. "מאותו רגע היתה עלייה גדולה בכמות האנשים שהחליטו לקנות כלי נשק כדי להגן על עצמם, וזה מיד משך אותם לכאן", הסביר סאמרס. "פעם היתה לנו רק פטריוטיות. היום יש פטריוטיות והרבה תחמושת. וזה שילוב שלאף אחד לא כדאי להתעסק איתו".

האמא של ג'רמי

אני הגעתי לנוב קריק ביום העמוס ביותר של סוף השבוע הבוער הזה. המתחם נחלק לתחרויות במקצים שונים (נשק צבאי אמריקאי וכלי נשק זרים, גודלי כלים, כאלה), מפגני ראווה, ו"הקו הפתוח" לקהל הרחב, שבו ניתן להשכיר כמעט כל כלי נשק תמורת 45־65 דולר למחסנית. העובדה שהנשק זמין כל כך, ומצריך חתימה פשוטה על מסמך שפוטר את המארגנים מאחריות אם תהיה "פליטת כדור שתגרום למוות מצער", הופכת את המטווח לחוויה לכל המשפחה, כולל ילדים ונשים שחלקן נצפו עם תינוק ביד אחת ו־MG42 בשנייה.

"היי מותק", שמעתי אחד סח לחברה שלו, "רוצה לפוצץ את המאדר־פאקינג־מוח של משהו?". 

"בטח מותק", ענתה ההיא והוסיפה נשיקה, "אני מתה לפוצץ את המאדר־פאקינג־מוח של משהו".

כשנכנסתי לקו הפתוח ראיתי ילד קטן, גג בן תשע, מחזיק תת־מקלע שלא הצלחתי לזהות. הנשק הכביד עליו אז הוא כשל קצת, והאמא צעקה עליו שירים את הרובה ויכוון למטרה. הילד בכה. האמא צעקה שיפסיק לבכות. הילד בכה יותר חזק. האמא אמרה שכולם רואים אותו בוכה, והוא הסתכל עליה בכעס וחזר לבכות. האמא לא התייאשה: היא ליטפה אותו והבטיחה לו פרצל עם אקסטרה חמאה אם יצליח במשימה. אחר כך היא עזרה לו להרים את הנשק, כיוונה איתו למטרה, סחטה איתו את ההדק והחזיקה אותו כדי שלא יעוף מההדף. אחרי שרוקנו ככה מחסנית שלמה היא החמיאה לילד על הפגיעות המדויקות, בלי לבדוק כמה מדויקות הן היו, ומיד רצה להביא את הפרס המובטח. הדמעות של הילד יבשו.

(צילום: טל מילר)

"אני אוהב אקדחים כי זה כמו משחק וידאו, רק באמת", יאמר לי כעבור כמה דקות הילד הזה, ג'רמי שמו, בין ביס לביס מהפרצל. והאמא הגאה תספר, "הוא יורה כבר כמה שנים, מאז שהוא היה מספיק חזק להחזיק נשק", ותתעלם מזה שגם לפני ארבע דקות הוא לא היה מספיק חזק להחזיק נשק.

הבנאדם הבא שרציתי לפגוש היה המאבטח הראשי של המטווח, אבל עד שהגעתי אליו כבר תפסה אותו אישה שראתה ילד קטן יותר מג'רמי יורה באקדח, בלי שום רמז להורה בסביבה, והתחרפנה. "איך אתה נותן לילד בגילו לירות ככה בנשק?", היא צעקה, "זה נורא ללמד ילדים דבר כזה".

המנהל, שמנמן חביב עם שפם, באמת לא הבין מה היא רוצה ממנו. "גברת, זה מטווח בטוח לגמרי, ולפני שהם נוגעים בנשק הם עוברים על כל כללי הבטיחות", הוא פירט במבטא טקסני.

"אבל אתה נותן לו את הכלי שיכול להפוך אותו אחר כך לרוצח", היא סירבה להרפות.

"ובכן", ענה השפם, "לך יש את הכלים להיות זונה. זה לא אומר שאת חייבת להיות זונה, נכון?".

בחלק התחתון של המתחם הסתתר שוס אחר, "הליכת ג'ונגל": מסתובבים עם רובה בין עצים וצמחייה סבוכה, ומנסים להרוג תמונות של בן לאדן שמציצות מכל מיני חורים. הצטרפתי לאחד המשתתפים, שפיספס משהו כמו ארבע־חמש מטרות וסיים עם סטטיסטיקה של 60 אחוז מהשדה. הבחור שליווה אותו, מדריך קליעה בן 75 שידע בדיוק מאיזה צבא השתחררתי, חייך אלי ואמר: "ראית את כל המטרות שהוא פיספס, כן? אתה אמור להיות מומחה". רציתי להגיד לו שהפעם האחרונה שהחזקתי נשק היתה לפני חמש שנים במטווח בזיקים, שנקטע בגלל שהחמאס בדיוק התחיל לירות עלינו קסאמים, אבל במקום זה יצא לי "בטח, אני לא הייתי מפספס אפילו אחת". הבחור טפח על כתפי, לקח את הנשק מהמפספס ושם לי אותו בידיים.

פייר, לא פידחתי. אבל שני מאבטחים עם רובים ומחסנית בהכנס שלחו לעברי מבט מדאיג. כששאלתי מה הסיפור, הסביר לי המדריך ש"הם רק מוודאים שאף אחד לא יתחיל לעשות שטויות ולרסס את כולם, אתה יודע. יש הרבה משוגעים בחוץ. אבל אל תדאג, הם לא הורגים, מקסימום יורים לך ברגליים".

שאלתי אם זה כבר קרה כאן פעם.

"לא", ענה המדריך בלי טיפת חיוך, "אז אם תזדרז, אולי תספיק לספר שהיית הראשון".

הים של עזה

"אנחנו אוהבים אתכם, באבה", קרא אלי ביל, השיכור הגדול של החבר'ה. "ואתה יודע למה? כי אתם דופקים את המוסלמים, זה למה!".

כעבור דקות אחדות ושתי בירות כיוונו אלי החבר'ה פנס חזק ומכשיר הקלטה, והודיעו שאני צריך לספר להם מה בדיוק חושבים בישראל על אובאמה, "הפושע המופרע, המוסלמי והקומוניסט". ניסיתי להגיד משהו, אבל ביל קטע אותי. "אתה אולי ילד, באבה. אתה מהצעירים שחושבים שעוד יהיה שלום. אבל אני אגיד לך את האמת. שלום יהיה לכם רק אחרי שתמצאו ים מספיק גדול כדי להעיף אליו את הערבים. עד אז תהרגו את כולם, ומקסימום תמצאו אחר כך ים בגודל מתאים. למה, אנחנו כאן היינו מתנהגים אחרת אם היו יורים עלינו טילים מחורבנים? אם מקסיקו היתה מתחילה לירות עלינו, עד שהייתי מסיים את המשפט הזה כבר לא היתה מקסיקו".

יש לך ילדים? שאלתי את ביל. "כן", הוא אמר, "אבל אל תזכיר לי את אשתי הראשונה או השנייה, בסדר באבה?".

אין בעיה, אמרתי והלכתי על דרך המשל: יש לך שני ילדים, ביל. הם רבו. אתה מחליט שאחד צודק והשני טועה. אתה הולך לילד שאתה בעדו ואומר לו, "אתה צודק. האח שלך דפוק. כל מה שאתה תבקש כדי להילחם באח שלך - תקבל". אז האח הזה מאוד מרוצה שאתה לטובתו, אבל האח השני שונא אותך, שונא אותו יותר, ושום דבר במצב לא מתקדם. אתה מבין למה אני חותר?

15 זוגות עיניים מיליטנטיות שלחו אלי מבטים שיכורים. הראשון שהתאושש היה ביל. "שמע, באבה", הוא אמר באכזבה אמיתית, "זאת דוגמה ממש מחורבנת מה שאמרת עכשיו".

(צילום: טל מילר)

טוב שבסוף הגיע הבוקר, שבמהלכו רק חיכינו למופע הלילי: חמש שעות השיא של מטווח נוב קריק. קני סאמרס התעקש שהיו שם כמעט 16 אלף איש, רובם בקהל, וקצת יותר ממאה בני מזל שאיישו ברוטציה את עשר עמדות הירי, תמורת 300 דולר והמתנה של כמעט נצח.

רגע לפני ההזנקה יכולתי לראות את שני הצדדים של המערכה. מצד אחד המשתתפים במטווח, מצוידים ביותר ממאה סוגים של רובים, אקדחים, פצצות ומכונות ירי. מהצד השני חמישה פגרי מכוניות, כמה שלטים, שלוש פירמידות של צמיגים ושתי מכונות כביסה. לא כוחות.

אחרי שהמארגנים וידאו שכל אנשי האבטחה במקום ושכולם מוכנים להתחיל במטווח, ביקש הכרוז מהיורים לטעון כלי נשק. ברוח המשבר הכלכלי והאבטלה המתגברת הוא קרא "ליידיז אנד ג'נטלמן, יו אר פיירד!".

האות ניתן, הקהל הריע. בתוך חמש שניות הפך הצד הפחות חמוש של הזירה לכדור אש לוהט וצבעוני, הודות לקופסאות המתכת גדושות הבנזין, חומרי הנפץ, הבערה והפירוטכניקה שמוקמו שם. פצצות התאורה שהובאו מהבסיס הצבאי הסמוך והקליעים הנותבים שהאירו באדום בוהק השאירו בקהל תחושה של סצנה ממלחמת הכוכבים מהולה בעוד יום שגרתי בעופרת יצוקה. הכוכב הראשי היה הברטה 50C: ההדף שלו היה כל כך חזק, שכל ירייה בו גרמה לחצי מהקהל לעוף אחורה, ולחצי האחר למחוא כפיים ולצעוק "יו.אס.איי! יו.אס.איי!".

מי שלא השתתף בחגיגות הפטריוטיות היו מכונות הכביסה, שנכנעו ראשונות. שלוש־ארבע שניות אחריהן גם המכוניות. הקהל המשיך למחוא כפיים עם כל פיצוץ. אישה אחת הזילה דמעת גאווה. קרוב לשעה נמשך החלק הראשון במטווח, שבסיומו נכנסו לאזור האש שלושה טרקטורים שגררו החוצה את גופות הצמיגים והמכוניות, והשאירו את מכונות הכביסה בשדות הבוערים, מתבוססות בדמן.

(צילום: טל מילר)

"וואו, אבא, זה היה ממש כמו הארבעה ביולי, נכון?", התרגשה ילדה שישבה על הכתפיים של אבא שלה, רגע לפני שהאש כבתה.

"לא עכשיו, מותק", אמר ההורה האחראי. "אבא עסוק, אוקיי?".