בין הירושימה לפוקושימה: יפן כמדינת סף גרעינית

ב-15 לאוגוסט 1945, יום קיץ לח וחם ביפן ההרוסה והמותשת ממלחמה של שמונה שנים, בשעה 12 בצהריים, הכריז הרדיו במפתיע כי הוד מעלתו הקיסר הירוהיטו עומד לפנות בנאום לאומה. רבים מהיפנים, שהצליחו לפענח את השפה הארכאית של הקיסר בתוך רעש הרקע, הופתעו עד עמקי נשמתם. הם היו בטוחים כי הפלישה האמריקנית החלה, והקיסר עומד לבקש מהעם להילחם עד טיפת הדם האחרונה. במקום זאת, ציווה עליהם הירוהיטו להניח את נשקם ולהיכנע לבעלות הברית.

באומה שהתרגלה, בשטיפת מוח של שנים רבות, לבוז לשבי ולקדש את הלחימה עד המוות, התדהמה היתה גדולה, אדירה. בין הסיבות שמנה הקיסר לכניעה היה "פצצה חדשה, אכזרית עד מאד" שפיתח האויב האמריקאי. אם יפן תמשיך להילחם, קבע, תסכן הפצצה הזאת לא רק את יפן אלא את האנושות כולה.

הירושימה לאחר פצצת האטום. "תסכן את האנושות כולה"(צילום: איי פי)

בכך, העניק הקיסר הירוהיטו משקל משמעותי לשתי פצצות האטום שהשליכה ארצות הברית על שתי ערים יפניות, הירושימה ונגסקי, כחלק משיקוליו להיכנע ללא תנאי לבעלות הברית. ואכן, פצצות האטום גרמו לנזק בלתי נתפס. מלבד האבדות האדירות, בשתי הערים (קרוב ל-250 אלף איש בארבעת החודשים הראשונים) סבלה יפן במשך שנים מנשורת גרעינית, תחלואה גוברת, וציבור ענק של עקורים אומללים ונגועי קרינה.

אף על פי שבהפצצות הקונבנציונליות על טוקיו מספר הקורבנות היה רב אף יותר, פצצת האטום הפכה לצלקת, טראומה לדורות בתודעה היפנית. לאחר הכניעה, נפוצה בציבוריות היפנית תודעה של "לעולם לא עוד", ששיאה בהכרזה של ראש הממשלה איסאקו סאטו ב-1967: "יפן לא תייצר, לא תחזיק ולא תרשה שיאוחסן נשק גרעיני על אדמתה".

הקיסר הירוהיטו מתעדכן בחדשות ב-1942(צילום: gettyimages)

אולם ביפן, כמו במקומות אחרים, דברים אינם תמיד כפי שהם נראים. במהלך המלחמה לא התקדמו ניסיונותיה של יפן לפתח נשק גרעיני מעבר לשלב המעבדה, אך הרעיון לא גווע גם לאחר הכניעה ותום המלחמה.

בחדרי חדרים, רחוק מעין הציבור, המשיכו מנהיגים וקובעי מדיניות יפנים לדון על האופציה הגרעינית. מדי פעם, התבטא אף אחד מהם בפומבי. ב-1964, למשל, אמר ראש הממשלה סאטו לנשיא ארצות הברית לינדן ג'ונסון כי אם סין הקומוניסטית מחזיקה בפצצות אטום, אין סיבה שיפן לא תחזיק בנשק כזה. זהו אותו סאטו ששלוש שנים לאחר מכן הצהיר בפומבי כי יפן לעולם לא תחזיק בנשק גרעיני.

הצוות האמריקני שהטיל את פצצת האטום על הירושימה(צילום: gettyimages)

בעיית הנשק הגרעיני היתה חלק מדיון כולל במדיניות הביטחון של יפן. סעיף 9 בחוקה היפנית אוסר על המדינה להחזיק צבא או לנהל מלחמה כלשהי. אולם כבר עם תום הכיבוש האמריקני, הבינו הן היפנים והן האמריקנים שכוח הגנה כלשהו דרוש ליפן, במיוחד באזור פרוע ובלתי יציב כמזרח אסיה, עם שכנות אגרסיביות וחמושות כסין העממית וצפון קוריאה.

רה"מ סאטו וניקסון. הצהרה לחוד, ודיפלומטיה לחוד(צילום: gettyimages)

יפן, לפיכך, שיחקה ב"נדמה לי". היא הקימה כוח מזוין, חמוש במיטב הנשק המודרני, וקראה לו "חילות ההגנה העצמית" (ביפנית: גִ'יהֵייטַאי). הכוח הזה, באופן רשמי, אינו צבא. מפקדיו אינם נקראים גנרלים אלא "משרתי ציבור". לפי חוזה הביטחון שנחתם בין יפן לארצות הברית ב-1960, המדינה אף מתירה להחזיק בתחומה כוחות אמריקניים ניכרים שיוכלו להגן עליה בעת הצורך. אולם בכל זאת, נשק להשמדה המונית נותר, באופן רשמי, מחוץ לגדר.

כך, לפחות, הצהירו מנהיגי יפן בפומבי. למעשה, רבים מהם היו מודאגים, ובצדק, מהנשק הגרעיני של השכנות העוינות, סין וצפון קוריאה. כמה זמן תוכל יפן לסמוך על ה"מטרייה הגרעינית" האמריקנית? אולם בכל זאת, האליטה השמרנית ששלטה ביפן הבינה היטב את רגשות הציבור, הן ביפן והן בשכנות סין ודרום קוריאה. פיתוח רשמי של נשק גרעיני, מלבד היותו מנוגד לחוקה, עלול לעורר מהומות ביפן, להקים מרבצם את השדים של האימפריאליזם היפני וליצור מתיחות מסוכנת באזור כולו.

חיילים יפנים. "חילות ההגנה העצמית" (צילום: gettyimages)

המדיניות שבחרה יפן היתה, כרגיל, משחקי "נדמה לי" והליכה על הסף. למעשה, כפי שמראה המקרה היפני, הקו בין תוכנית גרעינית למטרות שלום לתוכנית גרעינית צבאית דק עד מאד. בפועל, יפן מחזיקה במספר גבוה של כורים גרעיניים לייצור חשמל, שיכולים, תוך שנה לכל היותר, להיות מוסבים לשימוש צבאי. ואכן, אף בעשור הראשון למאה ה-21, הביעו ראשי ממשלה יפנים כשינזוֹ אָבֶּה את דעתם, בפומבי ובחשאי, כי יפן רשאית לפי החוקה להחזיק בארסנל גרעיני טקטי ומצומצם "למטרות הגנה עצמית", אולם מעולם לא נקטו בצעד המכריע.

דעת הקהל היפנית, כאמור, מתנגדת באופן גורף לפיתוח נשק גרעיני למטרות צבאיות. למעשה, אחרי האסון הגרעיני שהתרחש במרץ השנה בכור בפוקושימה, אפילו התמיכה באנרגיה גרעינית למטרות שלום ירדה בחדות. שורת סקרים שנערכו לאחר האסון, בין היתר על ידי העיתון אסאהי שינבון ורשת הטלוויזיה היפנית NHK, מראים כי קרוב למחצית מהנשאלים מתנגדים להפעלת כורים גרעיניים לייצור חשמל, ורבים אחרים שואפים לפתח אנרגיה חלופיות כדי לסגור אותם בעתיד.

בדיקת קרינה באזור פוקושימה. דעת הקהל מתנגדת אפילו לתוכנית גרעין אזרחית(צילום: בועז ארד)

בתגובה ללחץ הציבורי, אמר ראש הממשלה החדש, יושיהיקו נודה, כי יפן לא תבנה כורים גרעיניים חדשים ותשאף לסגור בהדרגה את הקיימים. במצב עניינים זה, ולמרות האיום הצבאי מצפון קוריאה, קשה לראות כיצד מנהיג יפני כלשהו משכנע את הציבור בנחיצותה של תוכנית גרעין למטרות צבאיות. למעשה, סביר להניח שכל פוליטיקאי שיעז אף להעלות רעיון כזה כתוכנית עבודה רצינית מסתכן בחיסול הקריירה הציבורית שלו.

הפגנה נגד אנרגיה גרעינית בטוקיו(צילום: רויטרס)

כיום, ניתן להגדיר את יפן כ"מדינת סף" גרעינית. היינו, היא יכולה לפתח נשק גרעיני אך מעדיפה שלא לעשות זאת, ולמעשה,

המצב הזה אידיאלי מבחינתה. כעת, נמצאת יפן עדיין תחת המטרייה הגרעינית האמריקנית. מדוע לה לערער את היציבות במזרח אסיה וביפן גופא על ידי פיתוח נשק להשמדה המונית? במקרה חירום, יודעים מנהיגי יפן שיוכלו לעשות זאת במהירות.

תרחיש "יום דין" כזה עשוי להיות, למשל, מלחמה גדולה בין סין לארצות הברית שתפרוץ על שאלת טייוואן, או התקפה מטורפת של צפון קוריאה. אולם תרחישים כאלו נראים עדיין רחוקים. במקרה כזה, פיתוח נשק גרעיני בידי יפן יסמל את קריסתו המוחלטת של הסדר שקבעו האמריקנים לאחר מלחמת העולם השנייה, וכניסה של העולם לעידן דמים חדש, כאוטי ולא צפוי. למען יפן, מזרח אסיה והעולם כולו, יש לקוות שהיום הזה לעולם לא יגיע.

הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה יפנית באוניברסיטת הרווארד