הנה אני בא

"קשה לי לראות אותו ככה. מאוד קשה לי לראות אותו ככה". זה מה שאמר רוג'ר פדרר על חברו הטוב, הגולפאי טייגר וודס. ומה בין שני החובטים האלה, תשאלו? ובכן, הרבה מאוד. השניים הפכו לחברים טובים בתקופה שאף אחד לא היה יכול להתקרב אליהם, אז הם התקרבו אחד לשני. וודס ישב ביציע הפרטי של פדרר בגמר אליפות ארצות הברית ב־2006 ומשך יותר תשומת לב מהמשחק עצמו; פדרר התלווה אל וודס למשחקי צדקה.

זה היה קשר הון־און־שלטון מושלם. שני כוכבי־העל יוצגו בידי אותה סוכנות, השוו אורך זיפים בפרסומות משותפות לג'ילט, ובנו חברות אישית של טלפונים וסמסים ושיחות לתוך הלילה. הם היו לא רק שליטים מוחלטים של ענפים אינדיבידואליים מהפופולריים בעולם, אלא גם שני מלכים נקיים מכל רבב על המגרש ומחוצה לו. במיוחד מחוצה לו. ואז ירדה על וודס רבבה של רבבים.

החודש ימלאו שנתיים לפרסום ב"נשיונל אינקווייר" שלפיו וודס ניהל רומן עם מנהלת מועדון לילה בניו יורק. העובדה שמדובר בצהובון שמדווח מדי שבוע על חטיפות חייזרים, יחד עם ההכחשה של הגברת המדוברת, היו אמורות לסגור את הסיפור. אבל יום וחצי לאחר מכן נכנס וודס עם המכונית שלו בגדר, ומאותו רגע התחיל הכדור להתגלגל במהירות שאפילו הוא לא היה יכול לשלוט בה. כשהתברר שיש לו מחבט לכל אישה, במיוחד אם היא לא אשתו, וודס החליט לקחת הפסקה מגולף. היא נמשכה חמישה חודשים.

היו ימים. טייגר וודס עם אשתו דאז וגרושתו כיום אלין נורדגרן, ואשתו של רוג'ר פדרר, מירקה ואורינץ'(צילום: איי פי)

גילויי חגיגת הבגידה הרב־לאומית של וודס היו כמובן חומר נפלא לא רק לצהובונים, אלא גם לעיתונים שממשיכים לספר לעצמם שהם לא צהובונים, למגישי טוק שואו ליליים ולסתם אדומי צוואר שהשתגעו מהמראה של אדם שחור־סיני־אינדיאני משתלט על המשחק של הלבנים העשירים. לוודס היו עד אז 14 תוארי גראנד סלאם, ושבירת שיא 18 התארים של ג'ק ניקלאוס נראתה כמו עניין של זמן. שנתיים אחר כך עדיין מחזיק וודס ב־14 התארים ההם, ונכון לכתיבת שורות אלה הוא מדורג 50 בעולם, מתקשה אפילו להיכנס לטורנירים, סוחב פציעות - ולמען האמת, מזומן לנבחרת ארצות הברית רק כי איך אפשר לא לזמן את טייגר וודס.

ילד הפלא שהפך את הגולף למשחק כמעט עממי, לפחות בתודעה, כבר כמעט בן 36. לא גיל מבוגר לגולפאי אבל לא גיל צעיר לספורטאי, בוודאי ספורטאי שמתמודד עם לחצים מנטליים מטורפים למדי מאז היה בן 18 ועד שהתברר שיש לו דרכים משלו לשחרר אותם. וזה רק חלק ממה שמסבך את שאלת החזרה שלו למרכז התמונה.

אמריקה אוהבת קאמבקים, אבל היא יכולה להיות מאוד סלקטיבית לגביהם. הקאמבק של טייגר וודס נופל בצד הלא טוב שלה: זאת לא רק הפוריטניות הצבועה שמעמידה סטנדרטים שונים לבוגדים שונים לפיו צבע עורם, דתם או נטייתם הפוליטית; במקרה של וודס מרגישה אמריקה שהיא הנבגדת הגדולה מכולן. טייגר וודס הבטיח לה מושלמות, כמעט בתולים, היא קנתה את האימג' ועכשיו לא יכולה להחזיר לחנות. "אף ספורטאי מעולם לא נפל כל כך חזק באהבה אליו, בכוח המשיכה שלו ובשוויו הכספי כמו טייגר וודס", אמר לא מכבר ריק הורו, מרצה לספורט באוניברסיטת הרווארד (כן, יש דבר כזה מרצה לספורט באוניברסיטת הרווארד).

ואם לא מספיק הפשע, נוסף עליו גם חטא הקאמבק. שום חלק בניסיונות של וודס לחזור לתודעה הציבורית לא עשה רושם אותנטי: לכל אורך הדרך הוא נותן את התחושה שהדבר היחיד שמטריד אותו הוא 100 מיליון הדולרים שהפסיד בהסכם הגירושים מאלין נורדגרן. מרגע ששיחרר את הפרסומת המביכה לנייקי שבה הוא מקבל שיחת עידוד מאביו המת, היה ברור שלבנאדם אין צל של מושג איך להתמודד עם הסיטואציה החדשה הזאת, והוא מקבל עצות לא טובות. אז הוא שם על הפנים מסכה אמיצה ויצא שוב למסלול - שם חיכתה לו עוינות אכזרית, תקשורת מוצצת ומציצנית, ספונסרים שברחו ממנו יותר מהר משהגיעו, ועולם שלם שאתמול היה מוכן לשכב איתו ועכשיו רק רוצה לראות אותו נשכב ולא קם.

אבל אולי כל זה עומד להשתנות. עכשיו נמצא האיש הראשון שהחליט לסכן את הצוואר שלו ולתת לוודס הזדמנות: פרד קאפלס, קפטן נבחרת ארצות הברית לתחרות "גביע הנשיא" שתיפתח השבוע באוסטרליה, זימן את וודס לסגל למרות שהתוצאות שלו ומצבו הפיזי לא מצדיקים את זה.

"פרד שם לטייגר יד על הכתף ואומר, 'אני מאמין בך, מגיע לך לקבל את הצ'אנס הזה'", הסביר פרשן הגולף האגדי ג'ים נאנטס. "יהיו שחקנים שירגישו מקופחים כי הם עשו תוצאות טובות יותר השנה, אבל זה טייגר וודס, וכל מה שהוא עשה במשחק הזה מצדיק לתת לו עוד צ'אנס. יבוא יום ואנשים יגידו, 'וואו, זה היה הרגע שבו מישהו סוף סוף נתן יד לטייגר וודס ועזר לו לקום מהרצפה".

העולם כולו מחכה. או לפחות רוג'ר פדרר.