נמאס לשחקנים, גם לנו: על השביתה ב-NBA
דייויד סטרן בנה את הליגה במו ידיו ועכשיו הוא עשוי להיות האיש שיחתום על מקום קבורתה. מנגד ניצבים להם השחקנים, תאבי בצע, שהצהירו בקול: "אנחנו הקובעים". הליגה מתישהו תחזור, לא בטוח שגם אנחנו, האוהדים
כשקראתם בתחילת השבוע שקווין דוראנט עשוי, בצורה כזו או אחרת, להגיע למכבי תל אביב, עבר בכם וודאי רטט קל של גיחוך מטופש. אחרי אירועי הערב, הגעה של דוראנט, או קובי בראיינט, או לברון ג'יימס או כל אחד אחר לכל מקום בעולם, כולל נוקיה, נראית אמיתית. וגם עצובה מתמיד.
- את ההצגה של לנדסברג מול נתניה כבר ראיתם? / תקצירי ליגת לוטו
- נשים: השביתה הסתיימה, רמלה לא ממש הופיעה
- והטלנובלה בין יצחקי לזפרן רושמת שיאים חדשים
ארגון השחקנים של ה-NBA החליט לענות בשלילה ל"הצעה הנדיבה ביותר של דייויד סטרן", ולהגיש תביעה לביהמ"ש, משמע - אין יותר ארגון שחקנים בהגדרה המשפטית שלו. אם הבעלים לא יגישו הצעה חדשה, יחלפו כ-60 ימים עד לפסד דין בנושא, מה שאומר - אין עונה, אין חוזים, אין כסף.
על שלל חילוקי הדעות בין הצדדים יהיה קשה להרחיב, אבל צריך להבין את מאזן הכוחות: השחקנים
ניצבו על שתי הרגליים האחוריות, או במקרה הזה על 900 של 450 שחקני הליגה, והצהירו בקול: אנחנו החזקים, אנחנו הקובעים.
"אוהדי הליגה מבינים שאם לא נסגור על עסקה ב-30 הימים הקרובים, אין שום אפשרות לקיום הליגה". כך סיים את דבריו דייויד סטרן בראיון הלוחמני שהעניק שעה ספורה לאחר סירוב השחקנים. משפט אופטימי יחסית למצב, שנאמר במסווה של אירוע טראגי.
מי אשם?
דייויד סטרן בנה את הליגה הזו במו ידיו. נכון, היו לו את מג'יק ובירד ואת אלוהים בכבודו ובעצמו, אבל הוא האיש שידע לשווק אותם ולשמור את הכוחות העצומים שלהם גם לסופרסטארים שבאו לאחר מכן, גם בזמניה הקשים של הליגה. עכשיו, הוא עשוי להיות האיש שיחתום על מקום קבורתה. שנתיים וחצי של מו"מ פרווה ונטול מעשים אמיתיים, התפוצצו לו בפרצוף. ממש כמו הליגה שבנה.
ומהצד השני יש את השחקנים. אלה שספגו את הביקורות הגדולות ביותר, אלה שנקראו בתקשורת העולמית כתאבי בצע, עשירים שרוצים 6 מיליון במקום 5 מיליון. אבל נדמה כי דווקא הערב התברר שזה על הרבה מעבר לכך, ולא רק במובן הטכני של עשרות סעיפים.
קובי בראיינט בן 33, עם חמש טבעות, אחת פחות ממייקל ג'ורדן. בשנה הבאה הוא יהיה 34, כשגם פאו גאסול, למאר אודום ורון ארטסט מסביבו מזדקנים. הלכה האופציה להשוואות היסטוריות של "מי הגדול מכולם?". להבדיל, קחו את קיאון דולינג, עוד שחקן ותיק שההחלטה הדרמטית מקרבת אותו צעד נוסף לסיום קריירה.
שני אלה, ועוד רבים אחרים, הצהירו במעשיהם "שיש כאן דברים שהם גדולים יותר מלשחק כדורסל", כפי שתיאר זאת היטב שחקנה של אורלנדו מג'יק. וגם הכסף עליו הם כבר ממילא חתומים יילך לפח. טיפשי, אבל אמיץ. תודו.
אולי מכל זה תגיע בשורה. בזמן ששני הצדדים יירקבו במיץ של עצמם, אולי תרבות הספורט האמריקנית תפנים שכך זה לא יכול להמשיך, לא בכדורסל, לא בפוטבול ולא בשום ליגה. הרי מי מבטיח שאחרי חתימה על חוזה, אם וכאשר, זה לא יחזור על עצמו בעוד עשור?
"ומה יהיה עם האוהדים?", נשאל סטרן, שענה: "שיידעו שהלכנו הכי רחוק והשחקנים הרסו את זה. אם תהיה בסוף עסקה, כי בסוף תמיד יש, נעשה את הכל כדי להחזיר אותם אלינו. אני מצטער". גם אנחנו מצטערים, דייויד, אבל לא בטוח שנחזור. קצת נמאס לנו.
לפנייה לכתב/ת 
