"בפריז" עם ברישניקוב: על חזון וחיזיון
מיכאיל ברישניקוב הוא אולי זה שמשך את הקהל הישראלי ל"בפריז", אבל אלה הם השחקנים שלצידו וכישרונו של הבמאי דימיטרי קרימוב שהופכים את ההצגה לאירוע בימתי קסום
הקהל נכנס לאולם עסוק בשלו, מחליף מילים אחרונות בינו לבין עצמו ומחפש את מקום מושבו. כשיתיישב סופסוף יבחין אולי בגבר חנוט בחליפה שחורה שעומד על הבמה ומתבונן במתרחש, או אולי מכונס בתוך עצמו. זה הוא? יתלחש הקהל. זה הוא.
הרקדן האגדי מיכאיל ברישניקוב הוא זה שהביא את הקהל שמילא אמש (ג') את אולם סוזן דלל. אך מי שהשאיר את הקהל ישוב-דרוך על כסאו במהלך ההצגה "בפריז" הוא צוות השחקנים-זמרים-מוזיקאים שמקיפים אותו, והבמאי דימיטרי קרימוב, שמנצח על כל האלמנטים הפזורים על הבמה כמו היו מגרש משחקים.
העיבוד האקספרימנטלי הנפלא של קרימוב לסיפור הקצר מאת חתן פרס נובל לספרות איבן בונין לכאורה פשוט, אך עושר הדימויים שבו הופך את סיפור האהבה הקצר והמאוחר בין שני מהגרים רוסים שחיים בפריז למעורר השראה. הוא, ניקולאי פלוטונוביץ', גנרל בדימוס בצבא הלבן שנמלט מהבולשביקים ברוסיה, נעזב בדרך על ידי אשתו לטובת מאהב יווני צעיר ועשיר, וכותב כעת בהזמנת הוצאות לאור את סיפורי המלחמה הגדולה ומלחמת האזרחים ברוסיה. היא, אולגה אלכסנדרובנה, מלצרית צעירה ויפהפייה שעובדת במסעדה רוסית בעיר האורות.
מיכאיל ברישניקוב ב"בפריז". זה לא רק הוא(צילום: Maria Baranova)
בירכתי הבמה ובאולם פזורות תמונות ענק ישנות של דמויות בשחור-לבן ובצבעי ספיה. לכשייפסק הרחש באולם, תטפס השחקנית אנה סינייקינה לבמה כשבידה גלוית ענק ועליה צילום של הנוטרה-דאם, רוצה לומר אולי שכל זה אינו אלא גלויה ממקום ומזמן אחר. גלויות ותמונות ענק הן חלק בלתי נפרד מהתפאורה הנעה על הבמה המסתובבת. קרימוב מגיע לבימוי מעיצוב תפאורה וציור והדבר בא לידי ביטוי בעבודתו, שאינה חדלה מלהפתיע. התרגום למשל, מוקרן על הבמה שנוטה בזווית ומטפס מעלה אל המסך האחורי כמו שטיח של מילים בשחור-לבן.
בצרפתית שוטפת מספר הגנרל על עצמו. הוא מדבר על אשתו שעזבה, על ניסיונו הכושל להתרחק מהכל ולחיות מעמל כפיו בכפר קטן בפרובנס, על מכתבי היכרות שקיבל מנשים שחיפשו קשר רציני. את הבעות פניו קשה לראות. המילים שמטפסות מעלה על הבמה מכסות על הכל. אבל הג'סטות הגופניות של ברישניקוב מעידות על הדמות הנוקשה שניצתה באחת ובזכות ההתאהבות המאוחרת נתרככו גם המניירות הפיזיות שלה.
גם הקרנות וידאו-ארט הן חלק מרכזי בעבודה. כמו למשל הכלבים המנבחים על הגנרל ומוקרנים על חולצותיהם הלבנות של שחקני הלהקה, שמשמשים במובן מסוים כמקהלה יוונית. הם אינם מדברים, לעיתים הם שרים את הטקסט והמוזיקה שהם יוצרים, בין אם בנגינה על בקבוקי בירה ריקים או בווקאליזה מאורגנת כהלכה, בונה אווירה שמעידה על גלים תת קרקעיים אשר רוחשים בין הדמויות לבין עצמן.
לא רק המוזיקה, גם הסאונד שיוצרת מקהלת השחקנים אימננטי בעבודה. השימוש בסאונד ובדימוי מלוּוה בהומור דק שאומר משהו על שבירותם של החיים ועל נזילותו של הרגע הנתון. זו הצגה ששומרת על מינימליזם טקסטואלי ולמרות זאת מצליחה להעביר עולם ומלואו של חיים בשחור-לבן, שבהם ההתחלה היא גם הסוף. נדמה שדווקא בזכות המסוגננות והמינימליזם שמתעקש לשמור את ההתרפקות והסנטימנטליות מחוץ לתמונה, מצליח קרימוב להעביר חזק וברור את בדידותן של שתי הדמויות ואת היאחזותן בכוחה המנחם של האהבה, ובריגוש שבא איתה.
יש ריקוד, אין מחול
מי שבא לראות את ברישניקוב רוקד עלול להתאכזב. זהו בשום מקרה אינו מופע מחול, גם אם מהרגע הראשון הגוף בתנועה מתמדת וגם אם בסוף ההצגה הגנרל רוקד כמטאדור בזירה את ריקוד המוות, מרקיד את מעילו שחושף בטנה אדומה בריקוד אחרון לפני שהכל נגמר. סביבו, כמו בטבלאו אנדלוסי, מרעימים השחקנים-נגנים בתופים. את הריקוד, אגב, יצר עבורו הכוריאוגרף אלכסיי רטמנסקי, לשעבר מנהלה האמנותי של להקת הבלט של הבולשוי.
מתוך "בפריז". רומנטיקה מלנכולית(צילום: Maria Baranova)
למרות שזו אינה הפעם הראשונה שברישניקוב משחק על במת התיאטרון, מפתיע עד כמה הוא מרגיש בבית. תחושת הביטחון שלו על הבמה מכסה לפרקים על היעדר הביטחון, הגמגום והבלבול שמפגינה הדמות שמשחקת אנה סינייקינה כצעירה היפהפייה שלצדו.
בחירתו של הבמאי להציג בפני הקהל את "אחורי הקלעים" באמצעות הבמה המסתובבת, שחושפת את השחקנים שמשמשים לפרקים גם כעובדי במה ונושאי רקוויזיטים, מוסיפה חן והומור להצגה והופכת את המפגש בין הבמה לבין האולם לאינטימי וקרוב. גם ההשאלה מעולם הדימויים של הסרט האילם (כמו למשל בועה ריקה עליה מוקרנות מחשבותיו של הגנרל במהלך מפגש עם המלצרית הצעירה, מושא אהבתו), מוסיפה קריצה לסיפור מסגרת רומנטי ומלנכולי משהו, שמעורר געגוע לאותו רגע התאהבות ראשוני שהופך את החיים לשווים יותר.
"בפריז" איננה עוד הצגת תיאטרון קונבנציונלית, אלא חזון וחיזיון בימתי שמְפַנֶה לצופה מקום למצוא בו את עצמו. זו הפקה שבה השלם עולה על סך מרכיביו, בין היתר בשל בעיות טכניות שנתגלעו אמש בשל הסתגלות למפרט הבמה עליה היא מציגה לראשונה. כך או כך, להקתו של קרימוב מורכבת מחבורה של כישרונות רב תחומיים ומעוררי השתהות, שהופכים את ההצגה לאירוע בימתי קסום.
בתמונה שכמעט חותמת את ההצגה מנסה הגנרל להיאחז באולגה אלכסנדרובנה, מושא אהבתו, שמעופפת מעליו כמו דמות בציור של שאגאל. קרימוב מסכם בכך מחשבה על חלום האהבה שמבקש להתגשם ועל הנחפץ אך הבלתי מושג, שמותיר את האוהב בין שמים לארץ. התוצאה בהחלט מרשימה וגם אם לא היתה זוכה לאותה התהודה אלמלא נוכחותו של ברישניקוב, מדובר בתיאטרון משובח ויצירתי ששולח את הקהל הביתה עם תמונות שלא במהרה ימחו מהזיכרון.
מיכאיל ברישניקוב. הוא הביא את הקהל, הם השאירו אותו
צילום: ירון ברנר
מומלצים
