מקום אחר תחת השמש

כשהייתי בת 13 פינו את ימית. אבא תפס אותי בתחנה רגע לפני שעליתי על האוטובוס לסיני, שם התכוונתי להרביץ לחיילי צה"ל כשיגיעו לפנות אותנו. גאולה כהן היתה האמא השנייה שלי, רינה מור אחותי הגדולה, "מבצע אנטבה" פסגת יצירות התרבות שעניינו אותי (אולי חוץ מ"אסקימו לימון"), והיתה כמובן מכבי. מכבי שלנו, בקיץ, בחורף, בסתיו, באביב ובערוץ 1. לצבא הלכתי כדי להיכנס בערבים - גם אם כל מה שעשיתי בפועל היה קפה וקניות למפקד שמעולם לא השתמש בדיאודורנט - והרעיון שאי פעם ארצה לגור במדינה אחרת נראה מגוחך לפחות כפי שנראיתי בחצאית.

ואז נסעתי לאמריקה בפעם הראשונה.

רונלד רייגן בדיוק עזב את הבית הלבן, המעמד הבינוני עוד לא קרס, אף אחד לא בדק לך את התיק בשדה התעופה, ושני המגדלים העצומים עמדו זחוחים. הלם המפגש הראשון עם מנהטן הוא משהו שלא שוכחים: הגודל הבלתי נסבל, המוניות הצהובות שכמובן יצאו מהסרטים ולא להפך, תפוחי האדמה הדוחים לצד החביתה בארוחת הבוקר. הייתי אחרי הצבא ואמא מימנה את הטיול המאורגן: שלושה שבועות מחוף לחוף, שבע מדינות ב־21 יום, ומדריך שהוקפץ ברגע האחרון להחליף את המדריך המקורי, שנעצר בנתב"ג כי אשתו הוציאה נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. בכל מקום שהגענו אליו הוא הסביר לנו איך באמריקה הכל גדול, וכולנו עמדנו נפעמים מהידע שלו.

ואז הטיול נגמר וכולם כבר רצו לחזור לארץ. רק אני לא הייתי בטוחה. מוסקיטו קטן שאל בפעם הראשונה שאלה שנראתה כמו סתם גירוד חולף, אבל עם כל ביקור נוסף באמריקה רק גדלה לממדים כמעט בלתי ניתנים להכלה: האם אני חוזרת לבית או עוזבת אותו. לכל אחד יש מקום שהוא יכול להגיד עליו, כאן הייתי אמור להיוולד. בדרך כלל זה גם המקום שבו הוא באמת נולד, אבל יש גם כאלה שתקועים על האי של "אבודים". שלא ממש יכולים להיות שם, ולא ממש יכולים להיות כאן. זה הסיפור שלי עם אמריקה. ועם ישראל.

(צילום: gettyimages)

אני לא באמת מסוגלת להסביר מה כל כך מושך אותי באמריקה. למה בכל נחיתה בניו יורק אני מרגישה כאילו מעולם לא עזבתי, מדוע אף פעם לא הייתי שלווה יותר מאשר כשישבתי עם ספר על אגם מישיגן בשיקגו. זה לא החלום האמריקאי שמעניין אותי, לא בית גדול ולא שתי מכוניות. אם אני צריכה למצוא מילה אחת, היא כנראה תהיה "דינמיקה". היכולת הזאת להשתנות ולזוז כל הזמן, לעשות צעד קדימה ושניים אחורה, ללכת ימינה ושמאלה, לחיות עם אנשים שאין לך איתם שום דבר משותף, ובכל זאת אתם חיים ונותנים לחיות.

עוד מילה תהיה "תרבות". הכבוד הזהה שמקבלים משחק פוטבול ותערוכה במומה. ועוד אחת תהיה "אוויר": האפשרות לנהוג מאות קילומטרים ובסוף למצוא את הפינה השקטה שלך.

יש הרבה חרא באמריקה. יותר ויותר ככל שהזמן עובר. אתה הולך ברחוב ורואה כמויות אדירות של אנשים חסרי כל, ויש סיכוי לא קטן שנזקי הרייגניזם והבושיזם הם בלתי הפיכים. אבל - וזה היופי האמיתי שלה - אין עוד מקום בעולם שבו דברים שנראים בלתי הפיכים הופכים להפיכים כמו באמריקה. זה יכול להיות משחק כדורסל שכבר היה גמור או הומלס שמתחיל למכור סחלב ונהיה מיליונר. אני לא אוהבת את אמריקה; אני מוקסמת ממנה. היא מרתקת אותי. הרבה יותר מישראל. וזה לא היה אמור לקרות.

אם אני רוצה למצוא מילה אחת שתסביר למה אני כבר לא יכולה יותר להיות בישראל, היא כנראה תהיה "עייפות". בישראל קם אדם בבוקר ויוצא למלחמה. זה לא באשמתנו: ההורים שלנו הזריקו מלחמות לווריד, ואנחנו נולדנו מכורים. מלחמה בכביש, מלחמה בסופר, מלחמה בדואר, מלחמה לגמור את החודש, מלחמה נגד כל מי שלא מסכים איתך, מלחמה על שוויון זכויות בסיסי, מלחמה לחזור הביתה בשלום בסוף היום, מלחמת אין ברירה, מלחמת יש ברירה אבל אנחנו לא יכולים בלי זה, מל־ח־מה כקריאת עידוד לנבחרת ישראל בכדורגל. היא כנראה טעימה, החרב הנצחית הזאת, אבל מלחמות זה דבר מעייף.

ישראל באמת בטוחה שהיא השמש ושהעולם סובב אותה. ישראלים באמת חושבים שאנחנו יותר טובים ויותר חכמים מאחרים, לא חשוב כמה רקובה מערכת החינוך וכמה עלובה הטלוויזיה. ונרקיסיזם זה דבר מעייף. במיוחד כשהוא בא ממקום מלא צביעות.

אין מקום שהצביעות הזאת מתבטאת בו באופן יותר חריף מאשר ביחס של ישראלים לאמריקה ולאמריקאים, שילוב בלתי נסבל של התנשאות וקנאה. ציניות זחוחה מעל דפי העיתון וחיפוש נואש אחרי כרטיסי טיסה זולים בלילה כשאף אחד לא רואה. זלזול תרבותי מוחלט ביחס, נגיד, לאליטות מבריטניה, אבל הורדה מהרשת של כל סרט הוליוודי אידיוטי או סדרת משטרה מטופשת. גאווה גדולה בדוגריות הישראלית המהוללת - שברוב המקרים היא סתם גסות רוח במסווה של ספונטניות חיננית - וקנאה סמויה באדיבות ובחייכנות של הקופאית האמריקאית. אנשים שלא מסוגלים לאיית את שמם בלי שגיאות לא מתביישים לייצר טוקבקים מעליבים כלפי החברה האמריקאית, בשגיאות כמובן. ככל שישראל מסתגפת ומתנתקת מהעולם, כך גדלה תחושת העליונות שלה. ואגומניאקיות היא עניין מעייף.

אנשים שואלים אותי איך יכולתי לחיות בישראל כל כך הרבה שנים אם אני כל כך לא אוהבת אותה. אין אבחנה שגויה יותר: אם אתה לא אוהב, הלב לא יכול להישבר לך (י' גיספן). האמת היא שזאת ישראל שכבר לא אוהבת אותי. היא התחילה לעזוב אותי ב־4 בנובמבר 1995, וזה אשמתי המלאה שלקח לי כמעט 16 שנה להבין סופית שהיא כנראה לא מתכוונת לחזור.

אז עכשיו אני באמריקה. אני לא באמת יודעת למה הייתי צריכה להגיע לאמצע שנות ה־40 שלי כדי לעשות את מה שכל מי שהכיר אותי עשר דקות ידע שאני צריכה לעשות מזמן. אולי כי ככה זה כשאתה על האי של "אבודים"; אולי כי צריך להגיע לרגע שבו אתה יותר עייף מאשר פוחד; אולי כי לא מספיק לאהוב מקום אחר, וצריך גם להבין שהגיע הזמן להגיד שלום למקום שאתה נמצא בו.

אולי אחזור לארץ בעוד חודשיים ואולי בעוד 20 שנה. אולי יגיע הרגע שבו אמריקה תגיד לי שהגיע הזמן ללכת. ואולי - אולי אולי - יגיע גם הרגע שבו ישראל תגיד לי שאפשר לחזור.