האוצר רימה אותנו
הדור שלי עייף ושחוק, אך הדור הצעיר אמר את דברו - לא עוד! אנחנו, הרופאים המזדקנים, מצטרפים למאבק למען הדור הבא
מאז שנות ה-70 המוקדמות אני משרתת את הציבור כרופאה בשירות הציבורי. כמו כולנו עשיתי 6 שנות לימוד חובה ושנת סטאז' עד לקבלת רישיון הרופא. 6 שנים נוספות לתואר מומחה ועוד שנתיים וחצי נדרשו כדי לזכות בתעודת מומחה ל"מקצוע על" - השקעה עצומה שאין לה אח ורע בשום סקטור מקצועי אחר. שנים של עבודה סיזיפית, עושים לילות כימים, ללא תגמול הולם, בשירות ובשליחות למען הציבור.
הלימוד וההשתלמות לעולם לא מסתיימים, הלילות מוקדשים לכתיבת עבודות, הרצאות, מחקר, בחינות רישוי למומחים ולעדכון הידע המדעי. וכן - בין לבין צריך לקיים חיי משפחה. באיזה סקטור מקצועי נוסף נדרש העובד להשקעה הולכת וגדלה כל השנים ללא תגמול מתאים? בתמורה מועטה כל-כך עבור אחריות גדולה כל-כך? והנה אנו מגיעים לתקופת הגמלאות עם פנסיה מבישה, המאלצת את מקבליה להמשיך לעבוד.
עוד בערוץ הדעות :
הרופאים - ושיכורי הכוח באוצר / רונן צור
רק פעולה צבאית תמנע גרעין איראני / שאול רוזנפלד
הייתי פעילה בשביתה הגדולה ב-1983. אז הרפואה הפרטית היתה חזיון בלתי נפרץ. גם אז לחצו אותנו לקיר. באחת הפגישות עם אחד מראשי קופת החולים הכללית אמרתי כי הכתובת נרשמה על הקיר - בהתנהלות כלפינו מיסדו "המעסיקים" את הרפואה הפרטית. וכך באמת קרה. איש לא למד את השיעור: גם כיום, מנצלים את היותנו הסקטור המוסרי ביותר בחברה, זהו הסקטור המתלבט קשות בטרם יצא למאבק פרופסיונלי על זכויותיו. עושים לנו דה-לגיטימציה, זורים בעיני הציבור דיסאינפורמציה גסה (כמו לפרסם את "שיאני השכר", שהם מיעוט שבמיעוט שזוכה לכך בגין הטבות ייחודיות למומחיות נדרשת ביותר). הופכים את הנושאים על גבם שליחות של הצלת חיים לעפר ואפר.
הדור שלי כבר שחוק ועייף, אך הדור הצעיר אמר את דברו - לא עוד! יצאנו למאבק על שיפור שכר היסוד המביש שלנו כדי להגיע בזקנתנו לפנסיה סבירה וראויה. רצינו למנוע את בריחת הרופאים הצעירים למערכת הפרטית, לחו"ל, לשפר את תנאי העבודה, לתת שירות ראוי יותר לציבור, להגדיל את מצבת הרופאים לרפואה טובה יותר, לעצור את הסחף.
מחצו אותנו לקיר
אנחנו - דור המזדקנים - הצטרפנו למאבק למען הדור הבא. התעוררנו לבוקר עם "הסכם סודי" שנכתב בחשאי, בדרך לא דמוקרטית, שפיצל אותנו ל "מרכז ופריפריה", שנתן לנו העלאה של 49% לכאורה, המתפרסת על 9 שנים - כלומר, אפילו לא מכה את האינפלציה. נותרנו עם אותה הפנסיה. רימו אותנו. שכר היסוד לא שונה אפילו בשקל; השפילו אותנו עם שעון נוכחות; תוספת התקנים היא תיאורטית בלבד, שוב היא לא כלולה בתוך מימון האוצר וגם הפעם היא נופלת על כתפי בתי החולים, שמעולם לא יכלו לממן אותה ולא יממנו אותה גם בעתיד. לא השגנו דבר. לא לילד הזה פיללנו. המדינה מחצה אותנו לקיר.
הפעם נפל דבר שלא אירע מעולם בהיסטוריה של המאבקים הפרופסיונלים המועטים שלנו - הנציגים הנבחרים שלנו עשו יד אחת עם האוצר נגדנו ולמעשה לא מייצגים אותנו ואת מטרותינו. לכן, השטח מתקומם נגדם ולא מוכן לקבל את "השיתוק הדרקוני" שנכפה עלינו ל-9 שנים נוספות. בין היתר הוקם ארגון ארב"ל במסגרת ההסתדרות הרפואית, כדי לייצג להבא את האינטרסים של רופאי בתי החולים בצורה שקופה ודמוקרטית וכדי למנוע התרחשות דומה בעתיד.
האוצר הפך את הפגישות עם המתמחים (בהוראת בית המשפט) לחוכא ואיטלולא והציע "עבודה נוספת" בלבד, ולא הפחתתה, ביזה אותם יום יום. מה שהמדינה איננה מבינה זה שאין להם יותר מה להפסיד. תיבת פנדורה נפתחה, היאוש והתסכול הם אלו שמדברים. רופא מתוסכל יתן רפואה גרועה, ללא מוטיבציה וללא שאר רוח. אם הממסד לא ישנה את דרכו בצורה דרסטית ולא יסכים לקיצור ההסכם - כדי לאפשר לרופאים להילחם בעתיד על זכויותיהם - לא יישאר עוד מה להציל. לא תהיה פה רפואה ציבורית טובה.
ד"ר אסתר ליפסקר, מנהלת היחידה לכירורגיה של היד, בית החולים שערי צדק בירושלים
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
