שרה מתה - ואני לא תורמת איברים
שרה ורבקה היו יפות במיוחד - אבל אבותינו לא טרחו להצניע אותן. אם כך, למה ב"אדי" עמלו והסירו את הנשים מהפרסומת? רוחמה וייס מצהירה שאם הנשים לא יוחזרו למודעות, בכל שבוע כרטיס אדי אחד יוחזר לעמותה - כשהוא קרוע
לא הייתי צריכה לקרוא על זה בעיתון. אני ירושלמית
בתחילת השבוע פגשתי, בנפרד, שתי חברות זועמות שסיפרו לי על תופעה מוזרה - אוטובוס חלף על פניהן ועליו פרסומת לכרטיסי תרומת איברים של עמותת "אדי". מה שהיה מוזר, הן אמרו לי, הוא שהפרסומת הייתה נראית נורא אחידה, משעממת. רק לאחר כמה מבטים הן ראו שבפרסומת אין אף אשה. באותו רגע הפך המוזר למעליב ומקומם. אחר-כך זה גם תפס כותרות בעיתון, ועכשיו גם מי שלא ירושלמי יודע.
ב-27.3.07 חתמתי על כרטיס אדי
ומאז הוא גר בארנק שלי, שיהיה... אולי יקרה אסון והגוף שלי יוכל לפחות להציל חיים של אחרים. היום, בערך ארבע שנים וחצי אחרי שקבלתי את הכרטיס הזה, אני מתכוונת להשיב אותו לארגון.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
אתם מוזמנים לחשוב שאני קיצונית ולא יודעת להבחין בין עיקר לטפל. אתם יכולים להגיד לי ש"כשכורתים עצים עפים שבבים", אתם יכולים לטעון ש"המטרה מקדשת את האמצעים" ושכמעט הכל כשר בשביל לנסות לגייס חבורת חרדים לחתימה על הכרטיס. אתם יכולים לנסות, אבל לי כבר נמאס.
במהלך חייה הקצרים מדי, שילמה התנועה הפמניסטית מחירים גבוהים בגלל הטענה שצריך להתפשר למען מטרה חשובה יותר. הטענה ש"המטרה מקדשת את האמצעים" היא טענה דכאנית שמשעבדת את הפרט למען הכלל, היא טענה שמאיימת על כבוד האדם ועל כן על צלם אלוהים.
אני נותנת לאדי בדיוק עוד שבוע
להחזיר אותי ואת חברותי למודעות. לא נוחזר – יוחזר הכרטיס. זה הדיל: מי שרוצה להשתמש באיברים הפנימיים שלי, יצטרך להואיל לראות גם את האיברים החיצוניים שלי.
ועוד דבר – אדי, אל תספרו לי שיש אחראים אחרים, חברת הפרסום או הרשות המקומית או גופים אחרים, הפרסום שלכם באחריותכם המוסרית, ובעניין הזה רק אתכם אני מדברת.
גם אנחנו נבראנו בצלם אלוהים"
בינתיים, וכדי שהמודעות של אדי לא יהיו כל-כך משעממות, אני מצרפת תמונה שלי עם כרטיס אדי. אם לא ישונו הפרסומות, אצטלם בשבוע הבא עם אותו כרטיס - אבל קרוע, והוא ישלח בחזרה לאדי. בכל שבוע תצטרף אלי עוד חברה לצילום עם כרטיס קרוע, כל זה יקרה עד שאדי יחליטו שמשתלם לראות גם בנו חלק מ"צלם אלוהים".
שרה ורבקה לא עסקו בענייני צניעות
שרה ורבקה (ובהמשך נראה שגם רחל) נחשבו לנשים יפות ואיש לא טרח לכסות את יופיין. עד כדי כך לא טרחו אבותינו לכסות את יפי נשותיהן, שהם פחדו שיהרגו אותם בשביל להשיג אותן.
כשאברהם יורד למצרים הוא אומר לשרה (בראשית יב, יא-יג): "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך". ואכן, יופיה של שרה חשוף לעיני כל: "ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאוד". בהמשך מספרת לנו התורה על תקרית דומה בגרר.
"מעשה אבות סימן לבנים"
בפרשת השבוע שלנו חוזרת תקרית הרעיה היפה שהופכת לאחות - בפעם השלישית. הפעם מדובר בחייהם של יצחק ורבקה (בראשית כו, ו-ז): "וישב יצחק בגרר וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא, כי ירא לומר אשתי, פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא". אבותינו לא טרחו להצניע את נשותיהם, אז מה קרה לנו?
איזה חפץ את רוצה להיות?
המכנה המשותף לפרסומות של אדי ולסיפורי האמהות בגרר ובמצרים הוא שגם המצניעים וגם המגלים מתייחסים לאשה כאל אובייקט. גברים הם יישויות; גיבורים בזכות עצמם, עם אופי ועם אישיות נבדלת לכל אחד. לאשה אין אופי, יש לה תכונות (או ליתר דיוק – תכונה אחת) הנגזרת מהמגדר - יפה ומפתה, יפהמפתה. יפמפתאל.
רגע של חסד ואמת
לרבקה היה רגע, ואפילו כמה רגעים, שבהם היא זכתה להכרה כאישיות בפני עצמה - ולא "רק כאשה". הרגע היקר ביותר הוא רגע הפרידה שלה ממשפחת
אביה. עבד אברהם רוצה למלא את שליחותו במהירות. הוא איתר את האשה הנכונה והוא רוצה לקחת אותה וללכת. אבל משפחתה לא ממהרת להיפרד ממנה (בראשית כד, נה): "ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור, אחר תלך" והעבד בשלו (שם, נו): "אל תאחרו אותי, ואדני הצליח דרכי". אלה בכה ואלה בכה, ומה יעשו? (שם, נז-נח): "ויאמרו: נקרא לנערה ונשאל את פיה, ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה? ותאמר: אלך".
זה היה רגע נדיר, הייתה לה זכות לאישיות עצמאית ולדעה. הם שאלו והיא קלטה את עוצמת הרגע וענתה.
אנשי אדי יקרים, כל כך הרבה שנים עברו מאז רבקה זכתה לרגע של נוכחות אמת, כל כך הרבה מאבקים... היום כבר לא מתאים לי להיעלם.
ובבית המדרש של הטוקבקים
א. נעים להרגיש שבית המדרש שב אט-אט לאיתנו. ברוך הבא ל"מורה דרך" (12 ועוד) ותודה לטלי בן על "צלותא דמרא טורבינא".
ב. בתפנית אדירה ומרגשת מההחפצה שעושים אדי לנשים, אני מצרפת שיר שנשלח אלי במייל, שכולו תום ואהבה ופשטות בין גבר לאשה.
ציור מופשט של הרגע / משיח כדורי
על מיטת עץ פשוטה
אהובתי פשוטת איברים.
פושטת זרועותיה לקבלה
פשוט הולכת לישון.
מחשבות פשוטות – עיניים נעצמות.
קודם פשטה שמלתה אחרי הוויכוח,
פישטה את כל דרשותיי החדות נגדה-
לכדי פחד שלי שהיא תעלם
ולאהבה גדולה.
לילה טוב, נשימות
כמעט ישנות .
עוד מעט יפשטו על הלילה צבאות חלומות ,
רמזים וסודות .
אך בינתיים בשקט
בפשטות ובפישוט,
אהובתי מולי שוכבת
סתורת איברים בתמימות.
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
