"זוכרים אותי": ברטה היתומה גילתה על ימי השואה
ברכה אריס מאשקלון לא ידעה דבר על גורל הוריה, שנלקחו ממנה כשהייתה ילדה בפריז של השלטון הנאצי. היא זיהתה את תמונתה מבית היתומים באתר מוזיאון השואה בוושינגטון וזכתה לגלות עוד פרטים על עברה. ynet נרתם לאתר ילדים ניצולים נוספים. כתבה שנייה בסדרה
ברכה אריס מאשקלון לא ידעה מה היה שמו של אביה ומה עלה בגורלו ובגורל אמה, שנעלמו מחייה כשהייתה ילדה בפריז, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כתבה על מיזם "זוכרים אותי?" של מוזיאון השואה בוושינגטון, שמטרתו איתור 1,100 ילדים שהופרדו ממשפחותיהם, הובילה אותה לאתר המוזיאון, שם זיהתה את תמונתה. "ברטה מוסקוביץ', בת שמונה", נכתב. "ידעתי שזו אני בתמונה, שזהו שמי הקודם". ynet מביא את סיפורה בניסיון לסייע במציאת ילדים נוספים, ניצולי השואה הצעירים ביותר.
1,100 פרצופים. עזרו למצוא אותם - לכתבה הראשונה בסדרה
למידע נוסף ולרשימת הנעדרים המלאה, היכנסו לאתר "זוכרים אותי?" כתובת האתר: http://rememberme.ushmm.org/
אריס, בת 74, המשיכה לגלוש בין התמונות בהתרגשות ובמהרה זיהתה ילדים נוספים ששהו עמה בבית היתומים בפריז ב-1945, בתום המלחמה. אחדים מהם עדיין חיים ומתגוררים בישראל. "התקשרתי לכולם ועדכנתי אותם. גם שלחתי מכתב למנהלת הפרויקט במוזיאון וכתבתי לה את סיפור חיי", סיפרה ל-ynet. את נסיבות הצילום אינה זוכרת, "זה נמחק מזיכרוני. אני מבינה שזה נועד לצורך חיפוש קרובים אחרי המלחמה. אני בכל אופן נשארתי בלי כלום, יתומה מהורים וממשפחה".
במוזיאון השואה בוושינגטון תולים תקוות רבות בחשיפה התקשורתית בישראל שתביא לאיתור מצולמים שמתגוררים בארץ. במידה רבה, זהו מרוץ נגד הזמן מפאת גילם המבוגר של הניצולים. עם זאת, מנהלת המיזם, ד"ר ליסה יבנאי, העידה כי מדי חודש מגיעות למוזיאון למעלה מאלף פניות מאנשים המחפשים את יקיריהם שאבדו.
שם האב: מקס?
אריס נולדה בפריז כברטה מוסקוביץ', בת לחנה מוסקוביץ' ונח פלמבאום, הורים ממוצא פולני שהיגרו לצרפת בשנות ה-20. את שם משפחתה קיבלה מאמה משום שההורים לא החזיקו באזרחות צרפתית. ב-1940 נכנסו הנאצים לצרפת, והחלה רדיפת היהודים. חודשים ספורים לאחר מכן, נלקח אביה למחנה כפייה מקומי. ברכה לא ראתה אותו שוב.
"הייתי רק בת שלוש, לא זכרתי מאבי שום דבר, אפילו לא ידעתי את שמו", היא מספרת. "כשהגעתי לארץ ב-1948 ונשאלתי לשמו של אבא, התביישתי לענות שאני לא יודעת, אז השבתי 'מקס'. מאז בתעודת הזהות שלי, בסעיף 'שם האב', מופיע השם מקס". ברכה, בת יחידה, נותרה עם אמה שנתיים נוספות. ב-27 ביולי 1942 קיבלה האם הודעה מהמשטרה הצרפתית: "עלייך להתכונן לעזיבה מיידית".
"את היום הזה אני זוכרת היטב", נזכרת אריס. "ביולי היה איסוף גדול של כל יהודי פריז, אימא קיבלה הודעה מהמשטרה להיות מוכנה, היא ארזה מזוודה והתייצבנו בכניסה לבניין, ליד השוערת, בשעה שנקבעה. הגיעו שני שוטרים צרפתים וקצין גרמני, שהורה לאמי: 'את הילדה תשאירי פה, אל תקחי אותה איתך'. אימא סירבה בהתחלה אבל אמרו לה שאין לה מה לדאוג ושהיא תחזור בעוד כמה ימים. היא השאירה אותי אצל השוערת ונעלמה. אני ניצלתי בזכות זה. אין לי מושג למה הגרמני הורה לה להשאיר אותי, אולי ריחם עליי".
כששוערת הבניין ששמרה על אריס הבינה שהאם חנה לא תשוב, היא מסרה את אריס לבית היתומים בעיר. "אינני יודעת איך, אבל הסיפור שלי נודע לאנשי ויצ"ו. הגיעו נציגים מהמחתרת הצרפתית לבית היתומים, אספו אותי והעלו אותי לרכבת לכפר". את הנסיעה ההיא, ברכבת המלאה חיילים גרמנים, זוכרת אריס היטב, "נאמר לי לשתוק ולא לדבר על מה שקרה", היא נזכרת.
הרכבת עצרה בעיר נאנט שבמערב צרפת, משם לקח את אריס איכר רכוב על סוס לכפר סמוך, ומסר אותה למשפחת איכרים נוצרים שהסכימה לגדלה בסתר. בכפר חיה אריס כנוצרייה לכל דבר, ואפילו הוטבלה בכנסייה ונהגה להצטלב. "לימים התברר שהכפר הזה הסתיר 36 ילדים יהודים", היא מספרת. "הדבר המדהים הוא שאף אחד לא ידע על קיומו של השני. היינו חברים, למדנו באותו בית ספר, אבל כל אחד שמר על הסוד".
"חיכיתי להורים, אבל הם לא באו"
אריס חיה בבית האיכרים עד תום המלחמה. בסיומה הגיעו אל הכפר נציגי ויצ"ו, כדי לקחת חזרה את עשרות הילדים שהוסתרו. "בהתחלה סירבתי לעזוב את המשפחה החדשה שהייתה לי", היא נזכרת. אבל ברכה הקטנה נלקחה לבית היתומים, בתקווה שמי ממשפחתה ששרד יאסוף אותה. בבית היתומים ככל הנראה גם צולמה תמונתה. בחודשים הראשונים לאחר המלחמה הגיעו למקום הניצולים שחיפשו אחר ילדיהם. זה אולי הרגע הקשה ביותר בחייה. הימים בהם המתינה, לשווא, שהוריה יבואו. "חיכיתי להם כמו כל הילדים, אבל ההורים שלי לא חזרו", היא מספרת.
שלוש שנים שהתה בבית היתומים, עד שעלתה לארץ בעליית הנוער ב-1948. היא חיה בתחילה בעין כרם ואחר כך עברה לקיבוץ דברת שבצפון. ב-1954 התגייסה לצה"ל ושירתה שנתיים בנח"ל. אחרי ארבע שנים התחתנה ועברה להתגורר באשקלון. היא אם לשלושה וסבתא לשמונה. בעלה הלך לעולמו לפני שלוש שנים.
את סיפור חייה הכואב הסתירה אריס ממשפחתה במשך שנים רבות. ב-2000, בעקבות תחקיר שביצעה חברתה על עברה לצורך פיצויים, גילתה לראשונה מה עלה בגורלם של הוריה. "היא עשתה את כל העבודה,
נברה במסמכים הרשמיים של צרפת ואז גיליתי שלאבא קראו נח", מספרת אריס. ספר שפורסם בצרפת ובו רשימת הנשלחים למחנות ההשמדה, חשפו בפניה את תאריכי המשלוחים בהם נשלחו הוריה לאושוויץ. "זו הייתה הפעם הראשונה שידעתי רשמית שאבא ואימא מתו באושוויץ".
הגילוי החדש של תמונתה בפרויקט מוזיאון השואה בוושינגטון, עשוי לגלות לאריס עוד פרקים מעברה של משפחתה. "מנהלת הפרויקט עשתה מחקר שלם על משפחתי ומצאה לדבריה חומר רב על דודים ובני דודים שלי שמעולם לא הכרתי. אף אחד מהם לא שרד בשואה. הקרוב היחיד שניצל מהמוות היה אח של אבי ש-20 שנה לפני המלחמה נסע לאמריקה והתגורר בשיקגו, אך בתחקיר לא הצליחו למצוא את שורשיו".
לפנייה לכתב/ת 
