"דמדומים 4": עוד מנת דם מלאכותי
סאגת דמדומים חוזרת לאקרנים עם "דמדומים: שחר מפציע - חלק 1" ובו בלה ואדוארד עושים את זה סוף כל סוף. למה זה אמור לעניין אותנו? לא ברור, אבל לפחות הקיטש משעשע
הבדיחה הראשונה ב"דמדומים: שחר מפציע, חלק ראשון" ("The Twilight Saga: Breaking Dawn - Part 1") מגיעה כחמש שניות מסיום כותרות הפתיחה. ג'ייקוב (טיילור לאוטנר) מקבל את ההזמנה לחתונתה של בלה (קירסטן סטיוארט). בייאוש וזעם הוא פורץ מהבית לגשם המחכה לו בחוץ, קורע את חולצתו, חושף את שרירי הבטן המהוללים שלו, הופך לזאב ורץ לתוך היער. קשה שלא לצחוק מהשילוב בין פאתוס מופרך וחנופה בוטה לקהל היעד.
- המלחמה בין ערפדים לאנשי הזאב לא התחילה ב"דמדומים". מה תעדיפו להיות?
- קריסטן סטיוארט חושפת רגל בבכורת "דמדומים: שחר מפציע - חלק 1"
אבל "שחר מפציע" חוטא בפרסום שקרי. את חולצתו (אזהרת ספויילר) לאוטנר לא יסיר עוד במהלך הסרט. בלה עומדת סוף סוף לאבד את בתוליה לערפד הלבנבן אדווארד (רוברט פאטינסון), ולכן אין זה ראוי כי דווקא גופו של איש הזאב יככב.
רק מי שלא קרא את שלושת הספרים הקודמים בסדרה ולא צפה בעיבודם הקולנועי יתקשה להבין את גודל השעה. לאחר שלושה סרטים של תסכול מיני (שתורגמו להכנסות של 1.8 מיליארד דולר בקופות), בלה סוואן תתחתן עם בח"ל אדווארד קאלן. אך מי שמצפה לקצת נורמאליות בחייה של הבחורה לא נותן קרדיט לעוצמת המופרעות השמרנית של היוצרת המורמונית סטפני מאייר.
דמנו בראשנו
חלקו הראשון של הסרט הופך לפורנו חתונות המנסה להלום למוחן של הצופות הצעירות דימויי קיטש של חתונה לבנה, עלי כותרת אדומים, וכל מה שכרוך ב"שלמות רומנטית" סינתטית. כל זה עדיין בגבולות האינדוקטרינציה המקובלת בקולנוע ההוליוודי.
אבל עבור בלה, החתונה אינה רק הגשמת פנטזיה אלא גם מקור לחשש וצער. משמעות הפיכתה לגברת קאלן היא ויתור על אנושיותה והצטרפות לגזע הערפדים הניזונים, כידוע, מדם אדם. בסיוט שיש לבלה בערב החתונה הקיטש של לובן הבגדים ואודם עלי הכותרת הופך לדימוי זוועה רצחני עם הופעתם של ה"וולטורי" (האריסטוקרטיה הערפדית המרושעת) לובשי השחורים.
אדוארד ובלה עומדים זה מול זו, המצלמה יורדת ומגלה כי על שמלת הכלה יש כתם דם ענקי. המצלמה ממשיכה לנוע מטה ומגלה כי בני הזוג מוצבים, כמו שתי בובות על עוגת חתונה, על ערמת גופות מדממות (עם בגדים לבנים) של אורחי החתונה האנושיים. זה לא מפחיד או מזעזע אלא בעיקר מופרך בדרך המיופייפת שבה זה מצולם. החשש מהפיכה לערפדית, נקשר באמצעות מיקומו האסטרטגי של כתם הדם הראשון לאובדן הבתולים.
יש צפייה לרגע הביתוק אך יש גם חשש. הצפייה ברורה, בכל זאת בלה הגיעה כבר מזמן לפרקה אך לא לפורקנה. ואדוארד האומלל? עדיף לא לשאול. הערפד שכעדותו בפני בלה "חיכה לה 100 שנה" עוד צריך לרסן את עצמו שלא לפגוע בנערה בעודו משתחרר מכאב הביצים הממושך בהיסטוריה. את האקט הם יבצעו כשבלה עוד בת אדם, וכוחו הפיזי העל אנושי של הערפד עלול להסב לה נזק נורא.
הסקס עצמו אולי פרוע, אבל נותר מחוץ לגבולות הנראה. הסרט מסתפק בדימוי מטונימי נלעג בצורת חדר מיטות הרוס. פרוצדורת ההכנה לקראת המשגל הראשון דווקא מתוארת בהרחבה וכוללת לא רק בחירת בגד ראוי אלא גם גילוח רגלים (הכוונה לבלה לא לאדוארד). בכל זאת צריך שהילדות יפיקו קצת ידע מהסרט.
קוביות בבטן
סיקוונס ירח הדבש יכלול שוטים של אדוארד ללא חולצה, שוט בודד של בלה בבגד ים זעיר, התגפפויות צמחוניות במיטה המתחלפות בשוטים שבהם בני הזוג משחקים שחמט, ומעבר לדימויים סוגסטיביים של מפלי מים שוצפים. מיטה-שחמט-מפל - כך במשך פרק זמן שנדמה כי נמשך חצי שעה (בפועל רק דקות ספורות). חשד קל מתגנב כי במאי הסרט ביל קונדון לועג לעבודה המשלמת את משכורתו.
כפי שיודעת כל מי שקראה את הספרים, סקס מוביל בהכרח לכניסה להריון לא מתוכנן עם עובר שהוא בן כלאיים אנושי-ערפדי. הפחד מפני ביתוק הבתולים הופך, בחציו השני של הסרט, לתחושות אמביוולנטיות כלפי ההיריון.
הבטן של בלה גדלה מיום ליום כשבתוכה עובר חריג המאיים לפרוץ ממנה תוך שבועות ספורים. חוסר ההתאמה בין הגוף האנושי והיצור הגדל בתוכו מאיים להרעיב את בלה למוות ולשבור את כל עצמותיה מבפנים. אך מול הפחד עומדת האג'נדה הדתית- שמרנית. גם כשחיי האם בסכנה וודאית הערך העליון המודגש בסרט הוא שאסור לבצע הפלה. תלמדו בנות.
"שחר מפציע" הוא חלקו הראשון של העיבוד לספר הרביעי והאחרון בסדרה. החלק השני אמור לצאת בתחילת אפריל 2012. בהשוואה לעיבוד הספר האחרון בסדרת הארי פוטר (שגם הוא עבר פיצול דומה) אין ב"השחר עולה" גודש עלילתי המצדיק מהלך זה. מצד שני, להשתהות ומריחת הזמן יש יתרון: היא מאפשרת לתת לשילוב בין קיטש, אינפנטיליות ושמרנות דתית את מלוא הביטוי הלא מעודן (והמשעשע לפרקים) שלה.
