דני יוסטון: "הרגשתי אחריות לגלם את רלף קליין"
כוכב הסרט "פלייאוף" דני יוסטון, מגלם בסרט דמות מאמן כדורסל, שמבוססת על סיפור חייו של רלף קליין. "ניגשתי אל התסריט כמו לסיפור רוחות", הוא אומר בראיון ומודה כי חש חובה כלפי המשפחה ושחקני מכבי ת"א לגלם את הגיבור כראוי
על אף שמו, "פלייאוף" הוא לא באמת סרט על כדורסל. הוא קודם כל סרט על מקס שטולר, דמות שנכתבה בהשראת רלף קליין ז"ל. הוא מתמקד בסיפורו האישי של מאמן כדורסל עם מטען כבד מהעבר, שאחרי הצלחה עם מכבי תל אביב, עושה תפנית מפתיעה ונוסע חזרה לשם, לגרמניה, לאמן קבוצה גרמנית, ומוצף במטענים הרגשיים שלו, ובביקורת מישראל ומגרמניה.
- אבידה לכדורסל הישראלי: רלף קליין הלך לעולמו
- לבאן מרסר: "אני מקווה שרלף שלו עכשיו"
- דני יוסטון יגלם את דמותו של רלף קליין
"הכדורסל הוא רק אמצעי כדי להחזיר אותו לגרמניה", אומר דני יוסטון ("21 גרם", "הטייס", "וולברין"), שמגלם את הגיבור בראיון ל-ynet. יוסטון, בן למשפחה קולנועית ידועה (אביו היה הבמאי והשחקן ג'ון יוסטון ואנג'ליקה יוסטון היא אחותו), מבקר בארץ לרגל הבכורה החגיגית של הסרט. השחקן בן ה-49 זכה בפרס השחקן על תפקידו בסרט בפסטיבל מונטריאל הקיץ.
יוסטון הגיע לסרט בלי רקע מוקדם: "לא ידעתי שום דבר על רלף קליין, או על קבוצה בשם מכבי תל אביב. אהבתי את התסריט והסרטים הקודמים של ערן ריקליס. אולי סיבה אחת לכך שהוא בחר בי היא כי הייתי בור בנושא. לא היתה לי דעה מגובשת האם זו היתה בגידה לאמן קבוצה גרמנית. רק כשהתחלתי לעשות תחקיר הבנתי את המורכבות של הנושא".
סרט ישראלי על הגובה
הסרט בבימויו של ריקליס, על פי תסריט של גדעון מרון ודוד אקרמן, מתמקד בשטולר, בן דמותו של קליין, כאשר חלק מקווי העלילה הנם בדיוניים. הוא מגיע לגרמניה לבדו, ומתמודד במקביל עם קבוצה עם קפטן עקשן, שאביו היה חייל במלחמת העולם השנייה, ועם דניז (אמירה קסר), אישה טורקיה ובתה (סלין סבס) סמה, שמתגוררות בדירה בה חי כילד.
על אף העמדת חזות קשוחה וחוסר עניין בעבר, הוא נקשר אל דניז וסמה, ועל ידי סיוע להן בחיפוש אחר אבי הבת שנעלם, מתמודד עם רגשותיו וזיכרונותיו מילדותו בזמן המלחמה, לפני שעלה לארץ עם אמו. דרך סיפור האב הנעדר של סמה עולות שאלות מעברו על אביו שלו.
"ניגשתי אל התסריט כמו לסיפור רוחות, על אדם שמתמודד עם העבר וזיכרונות הילדות שלו שמלווים בתחושת אשמה קשה על מה שקרה לאביו", אומר על כך יוסטון.
- איך מתכוננים לתפקיד כל כך מורכב?
"עשיתי תחקיר גדול. נהניתי מכך שהדמות היתה מורכבת. הנקודה המסובכת היתה שאני גילמתי דמות בשם מקס שטולר, שמבוסס על אדם בשם רלף קליין, וחשתי שיש לי אחריות באופן שבו אציג אותו כלפי משפחתו, וכלפי השחקנים של מכבי תל אביב. אשתו הגיעה לסט הצילומים ואמרה שאני מחזיק את הסיגריה בדיוק כמוהו. וכמה מהשחקנים הגיעו, והבנתי איזה יחס חם היה לו כלפיהם, איזה אבא הוא היה עבורם".
יוסטון, יש לנו בעיה קטנה
יוסטון מספר שהיו בו חששות לגבי הניסיון לתפוס במלואה את דמותו של קליין: "אתה לעולם לא תצליח לגלם באופן מדויק לחלוטין אדם אחר. ראיתי את זה בספרים שמבוססים על חייו של אבא שלי, הם אף פעם לא מדויקים ואני תמיד מתאכזב. זה אף פעם לא תמיד האדם שאני הכרתי. מה שכן אפשרי הוא לכבד את המיתולוגיה שלו, את רוחו.
"הבנתי שרלף היה דמות מיתולוגית שעשתה דברים יוצאי דופן, ובמידה מסוימת מקס שטולר הוא דרך עבור ריקליס ועבורי כדי ליצור עלילות - לא כולן תואמות את חייו של קליין במדויק, אבל מייצגות באופן חיצוני את מה שמניחים שעבר עליו בתוך ראשו פנימה. ההתרחשות בדירה בה גדל כילד, ומערכת היחסים עם דניז ובתה, הם קו הגבול בין מציאות לבדיה. דרכן עולים הנושאים של בגידת הזיכרון, כיצד מה שאתה זוכר כילד לא בהכרח נכון. כך יכולנו לשים אותם בתוך הסיפור, ולתת להם ביטוי".
- האם היתה סצנה שהיתה קשה לך במיוחד?
"נשיאת המטען שהוא נשא. במהלך התחקיר קראתי מכתבים של ילדים שגדלו בשנות ה-40, כולל ילדים ששלחו מכתבים ממחנות ריכוז, וזה היה השלב הקשה ביותר. הסצנה הטעונה והדרמטית ביותר עבורי היתה זו בה הוא מספר מה הוא חושב שקרה לאביו. בנקודה הזו כל כובד המשקל של התחקיר בא לידי ביטוי.
"זו החשיפה האינטנסיבית לנושא שבנתה עומס רגשי. הנסיעה לגרמניה, ביקור במחנות ריכוז, ועיסוק בלתי פוסק בכך 24 שעות השפיעה עליי, אבל זה היה חשוב עבורי לעשות את זה כי כך הדמות מרגישה, הוא כל זמן בתוך זה. יש לו גם רגעים קלילים יותר, אבל הזמן שם לא עובר עליו בקלות".
שטולר מתנהל בגרמניה כשהוא מתעקש רוב הזמן לא לדבר גרמנית על אף בקיאותו בה, מתוך עיקרון. כשיוסטון מדבר באנגלית הוא הצליח לסגל לדמותו מבטא ישראלי: "עבדתי על זה די קשה. היו לי ולערן הרבה חילוקי דעות בנושא. כמובן שלא רצינו מבטא ניו יורקי יהודי, אבל גם לא מבטא ישראלי, כי היה לו מבטא מעט גרמני. הסוד הוא בגלגול הרי"ש, אבל אסור לגלגל אותן יותר מדי, שלא יישמע מזויף".
אין עשן בלי עישון
במהלך הסרט שטולר מעשן המון, ומקפיד לתלוש את הפילטר בכל פעם, ולעשן את הטבק ישירות, בלי תיווך. העישון משמש כמוטיב שמציג את המתחים בהם הדמות נתונה, ואי אפשר שלא להביט על המחווה הזו באופן אירוני, לאור מותו של קליין ז"ל ממחלת הסרטן. יוסטון עצמו מספר כי על אף היותו מעשן כבד בעצמו, לאורך שנים, הוא הפסיק לעשן ממש לאחרונה, קצת אחרי תום הצילומים.
"אני גאה לומר שהפסקתי לעשן אחרי המון שנים, ואני אוהב לעשן. אולי יום אחד אשוב לזה, ואעשן סיגרים. החלטתי להפסיק כי עשיתי את זה לאורך המון זמן. אני לא רוצה להיות קורבן של חברת טבק, נמאס לי לחוש שמישהו אחר עושה רווח מההרגל שלי. זה קורה המון במדינות עניות יותר, ככל שהן יותר עניות הפרסום לסיגריות יותר מורגש ומודגש. אני חושב שיש משהו מרושע במהותו בחברות טבק".
- ומה דעתך על הביקורת על הצגת דמויות מעשנות בקולנוע?
"זה מצחיק שלא אוהבים דמויות מעשנות, אבל אין להם בעיה עם אנשים שהורגים אנשים אחרים. הם מאוד שמרניים, במיוחד הצנזורה. אלימות זה בסדר אבל סקס לא, זה מוזר, וחסר היגיון. בעישון היה משהו זוהר מאוד בסרטים בשחור לבן, לפני שהכרנו בזוועות שזה עשוי לגרום. הקסם הזה התפוגג וזה הפך למשהו עצוב, יול ברינר מת מסרטן ריאות, אבא שלי סבל ממחלות שקשורות בזה, וגם רלף קליין".
יוסטון החל את דרכו כבמאי, ורק בשנות ה-30 המאוחרות לחייו הפך משחק לעיסוקו העיקרי. הוא מספר שלא תכנן להפוך לשחקן: "לא היתה לי שום כוונה כזו, ועדיין אין לי, זה פשוט קרה. כתבתי וביימתי, והיתה תקופה בה לא הצלחתי להפיק את הסרטים שלי, ואז במאים שהכירו אותי נתנו לי תפקידים קטנים, כמעשה של נדיבות. אט אט התפקידים גדלו, והנה אני כאן. משחק, כמו בימוי, הוא פעולה של מספר סיפורים. אני מאוד רוצה לביים שוב".
בסרטו הבא יוסטון מגלם את נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון. הסרט, בבימויו של קרי אלווס, מבוסס גם הוא על אירוע אמיתי: פגישתו של ניקסון עם אלביס ב-1970. אלביס רצה להציג עצמו כשגריר של רצון טוב במאבק בסמים,
וניקסון מצדו רצה לשפר את תדמיתו בעיני הנוער והצעירים האמריקנים.
היות ומדובר באירוע אמיתי ובו זמנית אבסורדי ומגוחך, אומר יוסטון גם הסרט יהיה בעל גוון קומי: "זו תקרית מצחיקה. רוב הסרט אלביס מנסה לקבוע את הפגישה עם ניקסון, וכשזה קורה זו סצנה של חצי שעה, בה שנינו דנים במצב העולם בשיא הרצינות. זו שיחה בין שתי דמויות אגו-מניאקיות ומעורערות למדיי, שיש להן הרבה במשותף על אף שהן נראות כמו הפכים גמורים. זה מצחיק אבל גם קצת מפחיד שזה קרה במציאות. ניקסון פחד מקומוניסטים, אבל הפיל את עצמו, ואלביס בסופו של דבר נפל בגלל שימוש בסמים, שניהם משוגעים, לגמרי".
(צילום: רפי דלויה, סטפני קולבאך)
