שנה לאסון הכרמל: "לא מסתכלת על התמונה שלו"

שנה אחרי אסון הכרמל , המשפחות השכולות עדיין מנסות לאסוף את השברים ומתקשות לחזור לשגרה. "אומרים שהזמן מרפא את הכאב, אבל הוא רק מעצים אותו", מספרת אפרת, גיסתו של יקיר סוויסה שנספה בשריפה עם 43 בני אדם נוספים, רובם צוערים בקורס קצינים של שירות בתי הסוהר.

לדברי אפרת, עד היום המשפחה לא מעכלת את שאירע: "אנחנו יום יום נזכרים בזה, יום יום אני שואלת את עצמי מה עבר עליו באותם רגעים, ולמה. לאמא של יקיר אין חיים. מבחינתה, החיים נגמרו כבר מזמן. לא תראו חיוך על פניה, היא לא תראה שמחה. זו תקופה קשה, שאת אומרת לעצמך מתי תתעוררי כבר מהסיוט הזה, אבל אי אפשר להתעורר".

אסון הכרמל. "הילדים שואלים מתי אבא חוזר"(צילום: אבישג שאר-ישוב)

אביו של יקיר מת לפני כארבע שנים, לאחר שלקה בלבו בעקבות פיגוע בדימונה. בעקבות זאת, הפך יקיר לעמוד התווך במשפחה, האיש שעזר וסייע לכולם. "איך עברה עלינו שנה?", שואלת גיסתו ומשיבה בצער: "צריך לשאול איך עברה עלינו שעה". 

קבוצת תמיכה של אלמנות

מותו של רמי ישראלי טלטל לחלוטין את המשפחה. אחרי האסון, עברה אלמנתו רותם לגור באילת עם שני ילדיה - בת שש ובני ארבע - ועם הוריה. אחרי כמה חודשים הם שבו לבאר שבע. "בתקופה בה היינו באילת הילדים קיבלו טיפול", היא מספרת, "יואב, הקטן, קיבל טיפול באמצעות בעלי חיים והגדולה יובל קיבלה טיפול באמצעות אמנות".

"לארוז הכל לתוך קופסאות, במיוחד את החפצים שלו, היה מאוד קשה", היא מספרת, "חלק מהחלום המשותף שלנו היה לעזוב באוגוסט לקיבוץ או מושב. הגשמתי חלק מהחלום והילדים לומדים בקיבוץ חצרים. הילדה התחילה את כיתה א', וזה היה מאוד קשה כי קיווינו ללוות אותה יחד. אנחנו פשוט מתמודדים עם החיים. אני משתדלת לסחוב את העגלה קדימה ולא לתת לילדים לגדול בבית אבל, ולהמשיך לטייל איתם בשבתות עם חברים, עם המון תמיכה מסביב".

"כעס והאשמות לא יקלו על הכאב"(צילום: שחר לאודון)

רותם מספרת כי בעקבות האסון התגבשה קבוצת תמיכה של האלמנות: "הן הפכו להיות ממש משפחה עבורי - רחלי בוהדנה, אולגה אוחנה, חופית חייט. הפכנו להיות קבוצה אמיצה ומאוחדת". אחיו של רמי, אופיר, מספר כי המשפחה לא תולה תקוות בדו"ח מבקר המדינה על האסון. "יש כאלה שלוקחים את זה למקום של כעס, האשמות", הוא אומר, "אבל זה לא יעזור או ישפר או יקל על הכאב. אני רק רוצה שלא יהיו עוד משפחות שייכנסו למעגל השכול".

עדיין לא יכול לחזור לשגרה

שני אחיו של חגי פנקר משרתים בשב"ס ונושאים עמם את הכאב לכל מקום. העבודה מזכירה להם ללא הרף את האח שאיבדו. לדברי האח משה, "הכאב נפתח כל פעם מחדש, אם זה בחגים או בשבתות. הייתי רוצה לראות שבדו"ח מבקר המדינה יהיו לקחים להמשך. להחזיר את הגלגל אחורה אי אפשר, אבל אולי אפשר להסיק מסקנות לעתיד".

חגי, שהותיר אחריו אשה וילדה קטנה, התקשר לאמו לפני האסון. "הוא אמר שהוא לא יכול להגיע כי הוא מוקפץ לצפון, אבל שבמוצאי שבת הוא יחזור", נזכר האח, "במוצאי שבת הבאנו את הארון הביתה".

האח השני, אורן, היה קרוב במיוחד לחגי. השניים טיילו במזרח ביחד, ויחד גם החליטו להתגייס לשב"ס. "היינו באותה משמרת ביחידה", הוא מספר, "כשאמרו לו שהוא צריך לעבור משמרת הוא רצה להתפטר. אבל רק הוא יצא לאותו קורס צוערים ארור. אני עדיין לא יכול לחזור לשגרה. כשאני רואה את הקצינים בשירות זה מחזיר אותי לארון המתים שנכנס לבית שהקצינים הביאו". הוא מספר כי איבד באסון גם שלושה חברים, אבל לא היה מסוגל לבקר את משפחותיהם: "אני לא מסוגל".

"מתי אבא יחזור?"

ילדיה של אמרש צגאי, אלמנתו של סיום צגאי מנתיבות, עדיין שואלים "מתי אבא יחזור?". לדבריה, "זה לא פשוט להתמודד. אנחנו עדיין בתוך האבל ועדיין יש שאלות". צגאי הותיר אחריו שלושה ילדים - ילד בן חמש, ילדה בת שלוש וחצי ופעוט בן שנתיים. "הבן הגדול כל הזמן שואל למה ואיך, ולמה לקדוש ברוך הוא הייתה הזכות לקחת את אבא שלו, שלא הספיק להיות איתו הרבה", היא מספרת.

הלוויתו של סיום צגאי. "הוא פתאום איננו"(צילום: רועי עידן)

מאז האסון עזבה צגאי את עבודתה כמזכירה רפואית בבית החולים סורוקה בבאר שבע ויצאה לחופשה ללא תשלום. על אף שחלפה שנה מאז איבדה את בעלה, היא לא חשה בהבדל. "אני מרגישה שאני באותו מקום", היא אומרת, "אני מסתכלת בתמונות ועדיין מנענעת את הראש ואומרת לעצמי 'זה באמת קרה? הוא באמת נהרג?'. אני לא משלה את עצמי. אני יודעת שהוא לעולם לא יחזור. אבל הוא פתאום איננו וזה שוק".

"אני אומרת לעצמי, 'מה, כבר שנה?'", היא מספרת, "זה עבר לי ככה. אני מאמינה שעוד יעברו השנים ואתהה מה היה ואיך. אני רק מקווה שאלוהים ישמור עליי. פתאום אני נזכרת שאני חיה וקיימת וחייבת להיות בריאה בשביל הילדים שלי, שכל כך תלויים בי ואני הכל בשבילם". על האשמים באסון היא מסרבת לכעוס: "זו לא המלחמה היומיומית שלי. הילדים הם המלחמה היומיומית שלי. את מעט הכוח שנשאר לי אני רוצה להקדיש להם".

בר מצווה לבן היתום

ילנה קוזלוב, אלמנתו של דמיטרי קוזלוב, עדיין מתקשה לדבר על בעלה המנוח. בקרוב יחגוג בנה בר מצווה. בשנה שעברה ביום הולדתו נאלץ להתמודד עם מותו של אביו.

 "כל יום מתקשרים, עוד טקס ועוד תמונות, עוד שיר", היא מספרת., "זה הורס אותי. עכשיו הורדתי מהדירה את כל התמונות שלו כי אני לא יכולה להסתכל. אני כל יום חיה עם זה".

בעוד שבוע יגיעו הוריו של דמיטרי לארץ כדי להיות יחד עם ילנה. "אני לבד בארץ, אין לי משפחה", אמרה בעצב, "לגבי דו"ח המבקר - אני לא מצפה לכלום. אני לא חושבת על הדו"ח. לי זה לא יעזור. זה קרה ואני צריכה לחיות עם זה".