מעושרות? נוט! מידה 0? כן

על פניו, מעושרות היא התוכנית שאנחנו הנשים חיכינו לה. הנשים הן המרכז והעניין כולו. הן כבר לא שחקניות משנה בעלילה שמבוססת על גברים. הן לא בתפקיד הפתיינית או הסכסכנית או זו שסתם אוהבת לשפוך כוסות מים על הנמסיסיות שלה. כלומר הגברים בהחלט ברקע, מישהו הרי צריך לממן את כל הג'וי והפאן והכייף הזה, לא?  

וזה בעצם מה שעצוב בכל הסיפור. אורנה בן-דור, פמיניסטית לוחמנית שלא מתבאסת כשקוראים לה פמיניסטית לוחמנית, יצרה סדרה שכולה על טהרת הנשים, אבל הגחיכה אותן באופן כל כך קיצוני שאני תוהה באיזה שנה אני חיה ואם ואיך זה משנה את התפיסה שלי על עצמי. כי עד היום הגדרתי את עצמי כ"סתם" ריאלית ושוויונית.

צריך להתחיל במובן מאילו – "מעושרות" היא סדרה מהנה, כיפית, זורמת. בחירת הדמויות, הזויות ככל שיהיו, מאוזנת באופן יחסי, העריכה קצבית, ריאלית (ככל שפורמט הריאליטי מאפשר) וגם קצת מרגשת. קצת.

צריך גם להגיד, שלא איחשד בקנאה וצרות עין – אני באמת מפרגנת למעושרות. אין ספק שכסף זמין הופך את החיים לקלים הרבה יותר, הלוואי על כולנו.

אבל, והאבל חייב להיאמר – החיים בג'וי ובפאן ובהפי, נראים לי מאוד מעייפים. ולמען האמת, גם לא כל כך אמיתיים.

עדיין משועבדות למידה 0

אם לשפוט לפי מה שאורנה בן דור מראה לנו, הפמיניזם של שנות ה-2000, לא השתחרר וכנראה גם לא ישתחרר מהשיעבוד למידה 0, גם אי שם באמצע שנות ה-50 לחיי האישה. הפמיניזם של שנות ה-2000 גם לא ישחרר את עמוד השדרה של הנשים מעמידה מעוותת על 10 ס"מ של עקבי סטילטו. הפמיניזם של שנות ה-2000 לא מאפשר לנשים להזיע. הכל תמיד חייב לשבת טיפ-טופ. השיער במקום, חגורת המכנסיים נחה במקומה וחלילה שתתגלגל ותייצר מראה לא אחיד מתחת לחולצת המשי המעוצבת.

ממש כמו הבעת הפנים "החיובית". הפמיניזם של שנות ה-2000 מחייב להיות שמחה, מאושרת וחיונית בכל רגע נתון, כאילו את לא נתונה למצבי רוח, כאילו את אף פעם לא רבה עם בן הזוג שלך, כאילו את wonder woman.  

ה"מעושרות". מידה 0 שולטת, עקבי סטילטו - חובה (צילום: אלכס ליפקין)

וונדר וומן, לפנייך!

אני מבינה ומקבלת שיש נשים שהמראה החיצוני שלהן הוא כל עולמן. אני גם מבינה ומקבלת שיש נשים בוגרות אך לא מבוגרות, שלא מוזר להן לחלוק את חייהן עם גבר שאיך נאמר בעדינות, נזקק לתמיכה כשהוא עומד. אני מבינה ומקבלת שיש נשים, שהחיים שלהן, ובאמת, לא מרוע, כל כך מנותקים מהמציאות היומיומית, שלא עוברת בראשן המחשבה שלהבעת תמיכה והזדהות עם מי שחווים מצוקה כלכלית קיומית, מגיעים מקסימום במונית, ולא ברכב שעלות הדלק החודשית שלו שוות ערך לסכום שמופיע על תלוש השכר שלהם. אני מבינה ומקבלת שיש נשים שאצלן הוז אנד הוז הם ממש אותם אנשים כמו אלה שאינם הוז אנד הוז. באמת, אני באמת מבינה ומקבלת את העובדות האלה.

פמיניזם, ולא משנה מאיזה זרם אתן, אומר דבר פשוט – יש לך את היכולת והזכות לעשות. את יכולה כמובן לבחור בפאסיביות, בחתונה או בגירושין מהגבר הנכון, אבל את יכולה גם להקים עסק ולהיות אמא באיזה גיל שתבחרי, תוך שאת משמשת דוגמה ומופת להפרעת האכילה של דור ההמשך שלך. הכל לגיטימי, אבל בזה בעצם מתמצה העניין?

אולי בן-דור עוסקת בזה בהמשך הסדרה, אני לא יודעת, אבל חסר לי במעושרות היומיום האמיתי (גם אם מביימים אותו). העשייה, הפילנתרופיה, האג'נדה (שאין אשה שאין לה אחת), האנושיות.

אולי זו אני, ואולי אלה באמת לגמרי הפרדיגמות שבהן ולפיהן התחנכתי וחיה, אבל קשה לי לזהות פמיניזם במעושרות. ויודעים מה, זה בסדר, לא כולן חייבות להיות פמיניסטיות.

אני גם מבינה את אורנה בן-דור. מאוד לא נוצץ ומיוחד לתעד אמא חד הורית שנאבקת במנהלת סניף הבנק שלה, שתאפשר לה לשלם החודש חשבון חשמל. ולא, זה לא דמגוגי. פמיניזם, כמו שאורנה בן-דור בוחרת להציג לנו במעושרות, הוא אולי פמיניזם שמצטלם טוב, אבל הוא פמיניזם שמחזיר אותנו שנות דור אחורה. לתקופה שבה המראה הוא חזות הכל ובלי גבר תומך (גם אם הוא אנונימי), לא היה לאף אישה סיכוי להרים את הראש ולהגיד אני אישה ואני רוצה שהחיים שלי יהיו משוחררים וחופשיים.