שלי מהבית

דניס הופ, אמריקאי חביב ולימים מולטי־מיליונר חביב, עשה את כל הונו בהברקה אחת. האיש שהתעניין בתחום החלל גילה כי על פי מה שנקרא "אמנת החלל החיצון" - נחתמה באו"ם, בשנת 1967 - אסור לממשלות להכריז בעלות על שטחים חוץ־ארציים דוגמת כוכבי מערכת השמש. הופ חשב לעצמו שאמנם תמוה שלא החילו את האיסור גם על אנשים פרטיים, אבל למה לתקן מה שלא מקולקל? להפך: הופ החליט לעשות מעשה ודרש חזקה על הירח.

זה לא בא בלי מאמץ. הופ לא עיגל פינות, ושלח מכתבים לכל ממשלות העולם כדי לתת להן זכות לחלוק על דרישתו; לפי חוקי הטאבו רשאי כל אדם לרשום על שמו כל קרקע שאיננה רשומה על שם אדם אחר, ובתנאי שאיש אינו מתנגד לרישום. הממשלות לא ממש התייחסו לתמהוני המבקש, וגם לא טרחו להתנגד. וכך, בשנת 1988 - איך מדגדג לי לכתוב "הופ!" - האיש קיבל אישור רשמי לכך ששטח הירח הוא בבעלותו הבלעדית. מגוחך? אולי, אבל היזם הזריז מכר עד היום מיליוני דונמים על הירח (מתוכם יותר מ־10,000 יחידות לישראלים), ובזמן שאתם צוחקים הוא סופר דולרים.

הסיפור של דניס הופ הוא משל נאה ויצירתי על יזמות, אבל יש גופים רציניים שפועלים על עיקרון זהה - והוא יכול להיות פוגעני ממש. "טרולים" קוראים להם, ומדובר בחברות ענק שכל מה שהן עושות זה לנצל פרצות בחוק, ועל הדרך לגרוף מיליארדים מכל מי שזז. אבל בואו נתחיל דווקא בחידון קטן.

מי המציא את הטלפון? נכון, אלכסנדר גראהם בל. ומי המציא את הדפוס? ברור, יוהאן גוטנברג. אבל מי הגה את ה־WiFi? אופס, הותקלתם. מי באמת המציא את טכנולוגיית ה־Wireless Fidelity? אל תרגישו לא בנוח: אף אחד לא באמת המציא אותה. מספר טכנולוגיות שונות פותחו בו בזמן במקומות שונים, עד שהחיבור האלחוטי הפך לדבר כל כך נפוץ שבכלל לא מייחסים לו חשיבות. אלא שבכלכלה, כבר למדנו, אין ואקום: תכירו את חברת "אינובטיו", טרול־פטנטים מדלאוור בארצות הברית, שמצאה לנכון לרשום לא מעט פטנטים על טכנולוגיית ה־WiFi.

אינובטיו לא המציאה שום דבר, אבל היעדר רישום איפשר לה בלעדיות על מספר פטנטים לרשת האלחוטית, וכיום תובעים נציגיה בתי קפה, מסעדות, מלונות ואפילו מרכולים בטענה על הפרת הפטנט שלהם. לבעלי העסקים הקטנים הם מציעים פשרה: שלמו 2,000 עד 5,000 דולר, ונסגור את הפרשה בלי ללכת למשפט. בעל

 בית הקפה יכול לקלל עד מחר, אבל גם הוא יודע שהליך משפטי יעלה לו הרבה־הרבה יותר כסף, ולכן הוא בדרך כלל משלם. חוקי? למהדרין. ויותר מזה: באופן תיאורטי יכולה אינובטיו לתבוע גם אתכם על גלישה ביתית, ואם יש לכם ספק בכך - היא תזכה.

זאת, על קצה המזלג כמובן, שיטת העבודה של הטרולים. הגופים האלה מאתרים טכנולוגיות יתומות שניתן לרשום עליהן פטנטים, ולעיתים אפילו המצאות פרימיטיביות או נפוצות שאיש מאיתנו לא חושב לדרוש עליהן בלעדיות. מדובר ברישום של אלפי פטנטים בשנה לכל גוף, מה שמותיר לטרולים רק למצוא את הפושעים שהפרו את הפטנט, ביד אחת לתבוע אותם וביד השנייה להציע להם פשרה. ההגנה המשפטית לצידם, וברור להם שאף אחד מרצונו החופשי לא יסתבך איתם בתביעה. לא אדם פרטי ולא תאגיד ענק. הרי הבדיקה של תוקף הפטנט לבדה תוביל למסע יקר ומפרך, ועל זה בדיוק בונים בשיטה הזאת.

קל להבין למה שונאים את הטרולים בכל העולם. הם לא מייצרים כלום, לא רושמים פטנטים כדי להשתמש בהם, ולמעשה כל מהותם היא יצירת הון מכתיבת איומים בשפה משפטית. אלא שהטרולים לא מחפשים אהבה. הם רוצים כסף, ולא מפחדים להיכנס חזיתית בחברות ענק. ככה יצא שיצרנית הבלאקברי RIM הגיעה עם טרול בשם NTP לפשרה שעלתה לה 612 מיליון דולר, ענקית התקשורת AT&T שילמה 100 מיליון דולר לטרול משלה, וגם eBay כבר נפרדה מכמה עשרות מיליונים. למעשה, כל חברה אמריקאית גדולה שתעלו בדעתכם כבר נתבעה לא פעם, רק שהסכמי הפשרה נשארים חסויים ברוב המקרים. לנו נותר רק לנחש עד כמה הסכימו גוגל ואפל להתכופף בפני חברה שלפעמים מורכבת מעורך דין וחצי.

וכמו שיש נתבעי ענק, ככה יש תובעי ענק. למשל רולנד כץ, רושם פטנטים כרוני (להבדיל לגמרי מהוגה פטנטים כרוני). במשך עשרות שונים רושם כץ פטנטים על כל דבר שבא לו - החל בטכנולוגיות, דרך בגדים ומכוניות וכלה בקרטונים ובנייר טואלט - ועד היום הספיק להגיש יותר מ־3,000 תביעות נגד מפרים. הוא כופף לא פחות ממאה חברות, ביניהן IBM, סירס וחברת התעופה דלתא. זה הכניס לו עד כה יותר ממיליארד דולר.

למה לא עושים משהו לשינוי המצב הזה? דווקא עושים, אבל יש כאן שתי בעיות מהותיות. הראשונה היא שבתי המשפט והחוק, בפרט בארצות הברית, פשוט לא מדביקים את קצב הגשת התביעות וניצול הפרצות. תחשבו כמה זמן לוקח להקים ועדות ולעבור את כל משוכות הביורוקרטיה, כשממול ניצבים עורכי דין זריזים שמנסחים מכתב דרישה לתשלום מעכשיו לעכשיו. זה לא כוחות. הבעיה השנייה מפתיעה במיוחד: במקום שהחברות הגדולות ישלבו ידיים במלחמה נגד הטרולים, הן תורמות פעילות לשגשוג השיטה.

החברות הבינו שהעיסוק בתביעות דורש זמן ומשאבים, ובעצמן הפכו למין טרולי פטנטים, רק עם חזות יותר נחמדה. שימו לב למה שקרה רק מתחילת השנה: אפל הספיקה לתבוע את נוקיה, שתבעה אותה בחזרה והוסיפה גם את מוטורולה, שמצידה תבעה את RIM, שמיהרה לתבוע את אפל - שהפעם הגישה תביעה אחרת נגד גוגל. אין ספק שעורכי הדין מתפרנסים נהדר מהסיפור הזה. אבל חוץ מהם, כולם מפסידים.

איך ייראה השלב הבא באבולוציה של הטרולים? על זה אפילו לא צריך להמר: באופן טבעי הם יחדרו לקרביים של וול סטריט, כלומר ינפיקו מניות לציבור. כבר היום ניתן למצוא חברות טרולים להשקעה בבורסה (למשל RPXC) שמציעות למשקיעים תמהיל מעניין: חברה עם כמעט אפס הוצאות, בטח בהשוואה לחברות אחרות שנסחרות בבורסה האמריקאית, ופוטנציאל רווח יוצא דופן; לא נדיר לראות חברות טרולים בשווי של מאות מיליוני דולרים. אלה, אם תהיתם, לא מטרידות בתי קפה או מסעדות בפשרות קטנוניות ובתביעות קטנות. המלחמה שלהן מתנהלת מול חברות ענק, כך שכל פיפס של הצלחה מביא איתו רווחים עצומים.

הנאשם התורן - הסמארטפון(צילום: AP)

קבלו דוגמה לוהטת מפטנט שאושר בעת האחרונה: ביולי 2006 הוגשה בקשה לאישור "שיטה ומנגנון לשליטה על מערכת מחשב". הבקשה לרישום הפטנט מפרטת את כל הדרוש ליצירת מכשיר סלולרי שנשלט באמצעות הטיה והזזה. אם אתם מגרדים עכשיו בראש ומסתכלים במבוכה על הסמארטפון שלכם, אתם לא טועים: כל מכשיר כזה למעשה מפר את הפטנט הרשום, וכל חברה מוכרת בתחום צפויה להיתבע.

שלא תטעו שוב: להיות טרול זה אמנם רווחי לאללה, אבל מאוד לא פופולרי. לכן, באופן לא מפתיע, מבנה השליטה בחברות האלה מאוד מורכב, עם לא מעט חברות קש בדרך שמקשות את הטיפוס עד למי שעומד בראש הפירמידה. במקרה של "אינטלקטואל ונצ'ורס", החברה שרשמה את הפטנט לשליטה על סמארטפונים, זה היה קשה במיוחד; לא מעט אתרים ועיתונים ניסו להתחקות אחר הראש המבריק שהוביל את המהלך. בסוף הגיעו לאחד נייתן מיירוולד, שהוא ממש במקרה חברו הטוב ביותר ויד ימינו של ביל גייטס. בהמשך התברר שהמיליארדר הגאון דאג לרכוש ולרשום יותר מ־25 אלף פטנטים דרך 115 חברות קש, וכיום הוא מחזיק את יצרניות הטלפון החכם חזק בביצים. חנון חנון, אבל לפניכם.

הלוואה וסירחון

מדינות היורו גילו כבר מזמן: בשביל להחזיר חוב לא צריך כיס עמוק. מספיק כיס עמוק של מישהו אחר

גרמניה מלווה לאיטליה שמלווה לספרד שמלווה לפורטוגל: כולם מלווים לכולם, ונדמה שהפירמידה הזאת דינה להתמוטט בסוף, כי הלוואה הרי חייבים לפרוע. ובכן, לא בדיוק: כלכלה היא לא מדע, ולכן 1+1 לא בהכרח שווה 2. הנה סיפור קצר שמדגים את זה, ואת האנלוגיה תעשו בעצמכם.

תייר מגיע למלון שומם בכפר נידח, ושואל כמה עולה חדר.

"בשבילך 100 דולר", אומר בעל המלון.

"וואלה יקר מדי", אומר התייר.

בנקודה הזאת מציע בעל המלון שהאורח יפקיד אצלו 100 דולר, ילך לבדוק את החדר, ואם זה לא ייראה לו שיחזור וייקח את הכסף. התייר מסכים, מפקיד מאייה והולך לחדר. בינתיים ממהר בעל המלון לשלם את הכסף לקצב, שבמקרה הוא חייב לו בדיוק 100 דולר. הקצב בתורו רץ להחזיר כסף לזונה של הכפר, שלה הוא חייב 100 דולר כבר כמה חודשים. הזונה לא מחכה גם היא ורצה אל בעל המלון, להחזיר לו חוב של 100 דולר על שכירת חדרים. בדיוק כשהיא יוצאת מהמלון מגיע התייר לקבלה, ואומר שהחדר לא לטעמו. הוא לוקח את ה־100 דולר שלו והולך לדרכו.

נסכם? שלושה חובות נעלמו מהעולם, ואפילו דולר אחד לא נשפך בדרך.

• אין לראות באמור לעיל משום המלצה או ייעוץ מכל סוג. הפועל על פי הכתוב עושה כן על דעת עצמו בלבד
• הכותב הוא בעלים ומנכ"ל של חברת קרנות הגידור CBGN Finance, ומבעלי האתר "שחקן מעו"ף "