כך חיסלו דפני וחבריה את שוק התקשורת

מתה או לא מתה. המחאה החברתית יכולה לזקוף לזכותה הישג ראשון מוכח מרשים ומוחץ. היא הביאה איתה האטה בשוק הפרסום. חברות גדולות במשק לרבות בנקים, רשתות שווק, חברות סלולר, ומותגי הלבשה ירדו למחתרת וגנזו את הקמפיינים המתוכננים.

נכון. זו לא רק המחאה לבדה, זה גם המצב בשוקי העולם. השוק הישראלי הפרובינציאלי הוא אחרי הכל בן דוד קרוב של זה האמריקני והאירופי. ובכל זאת, גם אם למחאה אין בלעדיות מוחלטת על הקיפאון בענף, היא בוודאי תרמה דרמטית לפאניקה שאחזה במפרסמים. במשרדי הפרסום יודעים לספר על שנה לא רעה בכלל, עד שהחל כיבוש השדרה. אז מה רע בכל זה? שהרי שנים אחרי שהתעמרו בנו, העלו לנו את המחירים, היו שותפים ליצירת קרטלים ולקחו לעצמם משכורות עתק, הגיע זמן לשינוי שבו ינהגו בנו ובכסף שלנו ביתר כבוד.

עוד בערוץ הדעות :

משהו רע קורה בירושלים / דור גליק

הנשיא אובמה, הגיע הזמן לשחרר את פולארד / דני נוה

אז זהו, שלא. ההשתלחות והצעקנות שנישאו מעל בימות המאבק, אגב באופן לגמרי אותנטי בשל זעם אמיתי וכבוש שהתפרץ באחת מתוך סחף הרגשות, הביאו את המפרסמים לעשות חשבון ציני פשוט. כל אדם חכם יודע שכאשר מתנפלים ומתקיפים אותו בצווחות, כדאי פשוט לשתוק ולא לענות עד יעבור זעם. אין טעם להצטדק ולנסות לשכנע. עדיף לתת לפרץ הכעס פשוט לחלוף מעצמו. חברות ישראליות גדולות, כמו "תנובה" למשל, שניסתה ל"הסות" את פרץ הזעם באמצעות מעשים נמהרים, מצאה את עצמה רק מותקפת עוד ועוד. ברוב החברות הגדלות נהגו סמנכ"לי השווק בקצת יותר חוכמה ופשוט לא עשו דבר.

ההמונים הפגינו. המפרסמים קיבלו רגליים קרות(צילום: בן קלמר)

גרוע מכך, הם הטיחו בהמון שהוא בפירוש "צודק" ויצאו ב"מבצעים" מעליבי אינטליגנציה. האם השתנה משהו ערכי בתפישה השיווקית? ממש לא. שבוע, שבועיים או חודש אחרי שחלף הזעם חזרו המחירים לקדמותם. נציגות השרות חזרו לעלוב בנו. זמני ההמתנה כרגיל "ארוכים מהרגיל עקב ריבוי פניות" וגם העם ממשיך לקנות בהמוניו. מצד שני, הם נעלמו מנוף חיינו הרדיופוני והטלוויזיוני, אתם יודעים, כדי לא לבלוט ולהרגיז סתם. כך התרוקן לו המסך מדקות פרסום מרגיזות לרווחת צפייה רציפה ונעימה יותר. ומה עם "צדק חברתי"? מיד נדבר גם עליו.

שפכו את התינוק עם המים

הדשדוש בעולם הפרסום הביא לירידת הכנסות במשרדי הפרסום ואלה החלו להיערך לקיצוצים. במילים פחות יפות, מאות צעירים וצעירות שיושלכו אל הרחוב בהיעדר פרנסה. צלמים, מפיקים, עורכים וסוכנים, חלקם מטופלים בילדים רכים שעד אתמול התלוננו על גובה שכר הדירה בעיר לעשירים, חוזרים לגור אצל אמא. זהו. אין עבודה. אז אולי גם להם "מגיע", כי אחרי הכל היו שותפים מלאים לתרבות המעודדות גזל, צריכה, וחמדנות. אולי. אז נדבר על היתר. בלי פרסומות, אין תקשורת. או אם לדייק, אין תקשורת חופשית. אין תחקירים נשכניים של אילנה דיין, אין הפקות מקור המעודדות יצירה ישראלית, אין סיקור של הנעשה בפריפריה, אין תוכניות תרבות או אמנות. 

לדאבון לב, התינוק לעולם יישפך גם עם מי האמבט. תמיד יש עוד ערוץ אחד ברוממה שישדר עוד ועוד נאומים של ראשי ממשלה וערבי מחווה לאלופי צה"ל, עם או בלי הגירעונות שאנחנו נמשיך לכסות מכיסנו. לא תנובה, לא סלקום וגם לא שרי אריסון בכבודה. כשאין עיתונות חופשית, חוקרת ובועטת. אין דמוקרטיה. נקודה. וכשאין דמוקרטיה. אין "צדק חברתי". יש רק שלטון העושה ככל העולה הרוחו, גונב, מועל, וחומס מבלי שאיש יפקח וידרוש לדעת.

הייתכן כי החיבוק הנלהב מקיר לקיר שהעניקה התקשורת לראשי המאבק ולסגנונם, חוזר אליה כעת כבומרנג? בהיעדר פרסומות, מי יממן את חובות ערוץ 10 התופחים, בעוד חברי כנסת המשחרים לטרף כבר מתחרים על הקרדיט לסגירתו. מי ישלם כסף לעיתונאים "כלבי השמירה"? הממשלה שחפצה בהשתקתם? או שמא ראש הממשלה בעצמו, שכבר יש לו עיתון אחד?

אז מה המסקנה? שהעם באמת נאנק תחת הנטל ותכני המחאה צודקים. שחלק מהמפרסמים הגדולים במשק הם אולי רעים ותאבי בצע, אבל יש מקום להתבונן בתמונה היותר רחבה ולתהות כיצד ובאיזה אופן נוהל המאבק שידענו בקיץ האחרון. כי בסופו של יום, טוב ונכון לבטא כעסים וגם לדרוש "צדק". השאלה היא איך. בסופו של יום צריך להיות נכון לחיות עם ההשלכות.

זיו תדהר, קריין רדיו ואדריכל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il