יום הזיכרון לטרנסג'נדרים צוין בבית הכנסת

לוס אנג'לס והקהילה הישראלית שמתגוררת בה קיבלו אותנו בחיבוק חם. גם דניס אגר, הרבנית של קהילת "קול עמי", שבמו ידיה בנתה בית כנסת וקהילה, הפתיעה אותנו בקבלת פנים מלאת חיוכים ורווית מילים חמות.

עוד על טראנסג'נדרים בערוץ יחסים:

יצאתי להסביר את ישראל באמריקה. תכף אשוב

גבר הריוני - השלב הבא במודל המשפחה החדש

לא גבר ולא אישה

לייק בפייסבוק שלנו, כבר עשיתם?

כמי שגדלה בתוך משפחה וקהילה רפורמית, אין זו הפעם הראשונה שלי בתוך בית כנסת שוויוני ומלא בשירת נשים עד לב שמיים, אבל היה משהו מלא עוצמה בחופש של בני קהילת הלהט"ב בקהילה שנוצרה מסביב לעצמנו, מסביב למי שהוא חבר ולא פחות מכך.

אווירה של שותפים לקרב

ציינו את יום הזיכרון לטרנסג'נדרים שחל באותו השבוע, למאות ולאלפים חסרי השם אשר מתו במקומות שונים בעולם כתוצאה מאלימות או טרנס פוביה, וכתוצאה מלקיחת חייהם בידיהם, בשל הסבל הנפשי הקשה המלווה תהליכי יציאה מהארון, תהליכי שינוי ואובדן התמיכה מהסביבה הקרובה.

היה משהו נפלא בציון אירוע שכזה בין כותלי בית כנסת, ללא שום ויכוח על המקום שיש ליום כזה בסדר היום הקהילתי, ללא כל עוררין על החשיבות האנושית של ציון דבר כזה – ובמין אווירה של שותפים לקרב. התחלתי לחשוב על קהילה דומה בארץ, על כמה צריך אחת כזו, שתהא פתוחה לחלוטין למשפחות שלנו, לשוני שבנו, בדומה לארוחות ראש השנה וליל הסדר שנערכות מדי שנה על ידי האגודה.

אחרי הקור של טורונטו היה נעים להפשיר, לשמוע קצת עברית ולאכול חומוס כמו שצריך ולא את השטות הנוראה הזו שהם מכנים במקרה באותו השם. יש משהו בועתי, מנותק מעט, בלחיות כישראלי בואלי, לפחות כצעיר. אתה הולך למקומות עם ישראלים, חי עם חבורה קטנה ואהובה של אנשים שגם הם ישראלים, ומדבר עם הארץ בכל הזדמנות.

כך התנהגה החבורה שאיתה הסתובבתי, שבאמת חיממה לי את הלב אחרי כל ה'נחמדות' הקנדית. בערב לקחו אותי להופעה של להקה בשם "ר"מ 2", שעושה קאברים לשירים ישראליים ושמח באופן כללי.

אחר כך מצאתי עצמי בדירה ברחוב קורדברו, עם כוס קפה טובה וזיכרונות מהתיכון. בלי מטאפורות, שנאמר, ובלי דימויים, פשוט התגעגעתי בבת אחת. למרות הבחורות בחצאיות הקצרות מדי והמחשופים, ולמרות כל הלסביות היפהפיות שהיו שם, לבושות במיטב המסורת בלוס אנג'לס, ליפסטיק ועקבים, לא יכולתי שלא לחשוב על תל אביב.

אנחנו, בני עקיבא ומשה פרץ אחד

יום אחר כך הייתה הופעה של משה פרץ באולם הגדול של יוניברסל סטודיוס, אירוע ענקי עם למעלה מעשרת אלפים איש, שאורגן על ידי ה-ILC, המועצה הישראלית למנהיגות, שפועלת ליצירת חיי קהילה תוססים ככל האפשר לישראלים וליהודים באל. איי.

מטרת האירוע הייתה גיוס מתנדבים, והיו שם שלל ארגונים הפועלים בקהילה בחו"ל ובארץ – הצופים, בני עקיבא, גדולים מהחיים, ארגונים מקומיים וגם אנחנו. בדוכן שלנו, הארגון הגאה היחידי שהיה שם, עברו מאות אנשים, שנדהמנו לראות עד כמה נמשכו לדגלים הצבעוניים תכף ומיד, למרות שלא חילקנו חולצות מגניבות או פטנטים אחרים. הנוכחות שלנו שם עשתה טוב, לא רק לנו, כנראה, אלא גם לחלק לא קטן של הקהילה שחי רחוק ומחפש קרבה.

הגעגועים בלוס אנג'לס היו הכי קשים שחוויתי בכל הנסיעה. אשכרה מצאתי את עצמי מזילה דמעות, עניין שאינו אופייני לי בכלל, ומי העלה על דעתו שיהיה לי כל כך קשה בלי אמיר, אחרי תקופה יחסית קצרה של היכרות. זה הצחוק שהיה הכי חסר, מישהו שיעשה ממני קצת צחוק, כשאני מתחילה לייבב כמו אחרונת הנשים הנשיות בעולם, או יעשה מזה דרמה גדולה ומגוחכת, רק כדי להראות לי כמה אני מסוגלת להיות אהבלה.

צחוק טוב, צחוק אוהב. שמעתי קצת עברית, ומיד, בכל נפשי רציתי להיות בבית, לריב כמו בני אדם ואפילו יותר חשוב מזה, להשלים כמו שצריך. לא במרחק כזה גדול, איפה שזה משאיר טעם מריר מדי, והמגע רחוק מכדי להיות מתוק מספיק. אני נוראית בלהרגיש משהו באמת, ועוד לעשות את זה בשלט רחוק. שבועיים לסיום הנסיעה הזו, זה הלך ונהיה קשה יותר ויותר להיות רחוקה כל כך. ועוד באל. איי.