"המטוס נפגע, צנחתי לשבי במצרים". גיורא רום

זה שאתה רוצה להיות טייס זה לא מספיק. צריך גם כישורים. ידיים טובות להטיס את המטוס חשוב שיהיו לך, אבל יותר חשובה היכולת המנטלית לספוג כמות עצומה של מידע ולהוציא לפועל טיסה מוצלחת. אם אתה מוביל מבנה, תוביל בבטחה ותחזור. אם אתה מסתבך בגלל בעיית מזג אוויר, שתדע לעשות את הדבר הנכון. אני לא בטוח שאת הצד המנטלי אפשר ללמוד. כנראה שאת קור הרוח הנדרש מביאים מהבית.

בניגוד לשמועות, טייסים הם גם נהגים נהדרים. הם פשוט נוהגים אחרת. אני למשל לא משתמש בברקסים בנהיגה, אלא במצבים קיצוניים. אני מנסה להגיע לצריכת דלק נמוכה, ממש מתחרה במד צריכת הדלק לקילומטר. כשאתה טייס אתה נלחם על דלק מהרגע הראשון, וטייס טוב יודע להטיס מטוס בצורה חלקה והכי יעילה מבחינת דלק. הרי זה מה שעוזר לך לחזור הביתה.

קרב אוויר זה הרבה יותר ממה שרואים בסרטים. זה מתחיל משוויון, ובסוף צריך להגיע לזה שמישהו יורה במישהו. אתה מטיס את המטוס בשלושה ממדים לנקודה עתידית במרחב שתביא אותך למצב הכי טוב. במקביל הדלק הולך ואוזל, יש שני מכשירי רדיו שמדברים כל הזמן, אחד עם הבקרה ומכשיר שני של כל המבנה. בכלל, יש המון אלמנטים במטוס שיש להם חיוויים קוליים: הטיל מצפצף כשהוא קולט את הקרינה של המטוס השני, המטוס מצפצף צפצוף אחר כשהוא מגיע למצבי טיסה קיצוניים, מכ"ם של טילי קרקע־אוויר נעול עליך - הכל ויזואלי וקולי מאוד, ואתה צריך להיות מסוגל לעבד את כל המידע הזה, לשמור על עצמך ולסיים בזה שאתה מפיל את האויב.

ארבעה מטוסים הפלתי במצרים ואחד בסוריה. ההפלה היא הביטוי האולטימטיבי לזה שהביצוע המושלם שחתרת אליו אכן התממש.

(צילום: אייל טואג)

רק לעיתים נדירות אתה רואה את הטייס שמולך במטוס האויב. אתה יורה ולא רואה. אלה דברים שרק בדיעבד חושבים עליהם: איך הוא כמוך, עשה דרך דומה לשלך, והגורל הפגיש אתכם אחד מול השני בשמיים. איך אני הייתי בצופים בשבט החורש בתל אביב, ויכול להיות שהוא היה בשבט החורש באלכסנדריה. אתה לא רוצה שהוא ייהרג בשום אופן. אתה כמעט חש הקלה אם הוא נוטש את המטוס.

איך מרגישים כשמפציצים? טוב, זה לא שאתה מפציץ להנאתך. אתה מניח שזה חלק ממאמץ גדול יותר. ההפצצה עצמה היא אירוע מאוד מקצועי, כי קל מאוד לפספס ואתה רוצה לפגוע. כדי שהפצצה תיפול ותפגע מתחייבות עשרות פעולות קודמות של הטייס, שבמלחמה נעשות בסביבה עוינת מלאה בנ"מ ובטילים. אתה נמצא בתוך האמבטיה הזאת של הפגזים האדומים שעולים מהקרקע, ועדיין נדרש לעשות את זה כמו שצריך. כשדן חלוץ ענה על השאלה ההיא, הוא התבטא בפומבי בסגנון שמתאים לחדרי התדריכים שלנו. עושים את הטעות הזאת מפעם לפעם. הוא תיאר רק את הרגע הפיזי של הטייס, אבל אני לא חושב שהוא התכוון לומר שליבו גס במי שנמצא למטה. הטייס מרגיש כמו שליח של כל מי שאחריו. זה מה שהוא יודע לעשות.

פעמיים נפגעתי קשה מאוד. בפעם הראשונה במלחמת ששת הימים, ובפעם השנייה במצרים, במלחמת ההתשה. הייתי צריך לנטוש את המטוס בקרב אוויר כי הוא הפסיק לתפקד. חלפתי על פני זוג מיגים שהייתי בטוח שיפילו אותם כל רגע, כי מאחורי כל מיג ישב מיראז'. אני רדפתי אחרי מיגים אחרים והכנסתי את עצמי בין שני המיגים האלה, ולפני שהם נפלו, אחד מהם שיגר אלי שני טילים שאחד מהם פגע בי. באותו רגע הפעלתי את כיסא המפלט ונטשתי את המטוס. זה היה בזמן טיסה מעל מהירות הקול, וזאת חוויה קצת יוצאת דופן: אתה יוצא מתא טייס שקט, ממוזג ונעים, והמהירות של האוויר מפרקת אותך. פשוט מפרקת אותך. זה ריסק לי את הרגל, המרפק נשבר לי בתוך המטוס. אבל בסוף אתה תלוי במצנח, וצונח.

צנחתי בדלתא במצרים. צניחה ארוכה מאוד, 15 דקות. הייתי בן 22 וחצי וחשבתי לעצמי שהם הולכים להרוג אותי, ולעולם לא אדע איך נגמר הסרט בין ישראל והערבים. שאלתי את עצמי: הרי אני כזה טוב, אז איך זה קרה לי? מהרגע הזה ואילך הייתי עסוק בענין הנפילה: איך לצנוח על רגל אחת כי השנייה היתה מרוסקת, כמעט קטועה. אז איך לא לשבור את הרגל השלמה. למרות שהם הולכים להרוג אותי, אז מה זה חשוב. חשבתי גם על דרך שלא יהרגו אותי. הדרך שחשבתי עליה היה לא לתקשר איתם, לא לעצבן אותם.

מלמעלה ראיתי איזה מאה פלאחים מחכים לי. יכולתי גם לשמוע אותם, כי היו צווחות נוראיות. הם לא ידעו שאני ישראלי, ותוך כדי שמתרחשת מהומת אלוהים הם ניסו לתקשר איתי. אתה רוסי, סורי, צרפתי, מצרי? לא עניתי. לא רציתי להתחיל לתקשר איתם. אני לא יודע ערבית. בסוף מישהו צעק שאני ישראלי, ואז חצי מהקהל צעק "הוא יהודי" וחצי צעקו "הוא מצרי" - אלה שרצו להגן עלי. פתאום הגיע איזה ילד והיכה אותי עם אבן בפנים. יש לי צלקת שם כבר 40 שנה. זה דימם נורא וכיסה לי את הפנים בדם. חשבתי שככה מתחיל לינץ', אבל מן הסתם הם לא הרגו אותי. נדמה לי שאני הטייס הראשון שצנח בדלתא ולא הרגו אותו. הם לקחו אותי לכפר, ומשם לקח אותי הצבא המצרי. לא חוויה נעימה.

הייתי בשבי המצרי שלושה חודשים. זאת סיטואציה שאתה לומד בה הרבה מאוד על עצמך: עד כמה אתה אמיץ, חכם, עומד בסבל, שומר על קור רוח. כמה אתה מתפקד בסביבה הכי עוינת שאתה יכול לעלות בדעתך. טסתי כל כך הרבה פעמים בטריטוריות אויב. אתה מסתכל למטה במצרים ובסוריה, מקומות שאתה לא רוצה לדעת מה הולך בהם. מה שכן, תמיד ברור לך שיש סיכוי להפלה או לנחיתת אונס, אז עצם עניין השבי לא היה הלם מבחינתי. זה היה בתפריט שלי כל הזמן.

הכי חשוב זה להיות אמיץ. השבי כולו סובב סביב החקירות: האם תמסור לצד השני את כל מה שאתה יודע, או לא. הם לא ידעו עלי כלום, ואני סיפרתי להם כל מיני סיפורים. אבל החלטתי לשמור על המעמד האמיתי שלי: אני קצין, מתנהג כקצין, ושיתייחסו אלי כקצין. באופן די מדהים זה עבד. למשל, הסוהרים בבית הסוהר פנו אלי בדרגה שלי. בצינוק היו קוראים לי "כלב יא כלב", אבל איך שהייתי יוצא מהצינוק היו קוראים לי "קפטן". לא הרשיתי להם לפנות אלי בשמי, לא הרשיתי להם לספר לי בדיחות גסות. הקפדתי על סממנים של קצונה מול הסוהרים ומול קצין במודיעין המצרי שהיה אחראי עלי. רציתי שיהיה ברור לכולנו: זה שאני שבוי זה טאף לאק, אבל אני והם לא מאותה קבוצה. הם חיילים ואני קצין, טייס. עכשיו בסך הכל נוצר מצב שהם השובים ואני השבוי.

הפציעה היתה גיהנום. שכבתי על רצפת בטון בצינוק של שניים על שניים וחצי מטר, כולי בגבס. יום אחרי יום אוכל פיתה יבשה וגבינה. שותה מים בכוס ירוקה ומשתין בקופסת שימורים של תירס. לא יודע מה השעה, לא מכבים את האור אף פעם. אתה בנחיתות מוחלטת: לא יודע מה קורה בעולם, במצרים, בארץ, בבית הסוהר. אתה לא יודע כלום.

איך לא משתגעים מזה? לא יודע. יכול להיות שיש אנשים שזה השפיע עליהם מאוד. אני חושב שדי התגברתי וניצחתי את זה.

בוקר אחד בא הספר של בית הסוהר וגילח אותי. פתחו את הדלת וראיתי אמבולנס. קשרו לי את העיניים ושמו אותי שם והבנתי שנוסעים מזרחה, כי שכבתי בצורה מסוימת והיתה לי שמש בעיניים. היה ברור לי שנוסעים שעה וחצי מקהיר מזרחה לתעלה. חשבתי לעצמי שאם מחזירים אותי לקהיר, אני משתגע. אתה כל הזמן הולך ומתרסק בתוכך. אבל חזרנו לארץ.

החזרה הביתה היתה משהו שאי אפשר לתאר בכלל. בתעלה חיכה לי מפקד חיל האוויר ובתל השומר חיכה לי שר הביטחון. אשתי ניגשה אלי. היא עמדה ליד המסוק וקצת בכתה, ואמרתי לה: מה את בוכה, אף פעם לא ראית מסוק מקרוב?

התחלתי תהליך של שיקום. ניתוחים מסובכים. אבל עוד בשבי החלטתי שאחזור לטוס, ולא סתם, אלא בתור טייס קרב.

זיכרון חיובי אחד שנשאר לי ממצרים הוא של דג מהנילוס עם תפוחי אדמה ובצל ועגבניות בתנור. סמי הסוהר נכנס ערב אחד לתא שלי והביא לי צלחת, היה משהו לא נורמלי. כשחזרתי שכבתי בבית כמה חודשים, ויום אחד אשתי עשתה לי דג עם תפוחי אדמה. אמרתי לה שזה נורא טעים, אבל מה שסמי הביא לי היה טיפה יותר טעים. אז היא אמרה: ברגע שאתה מבריא, ניסע לרבנות.

אני חושב שאפשר לחזור לחיות אחרי שבי. כן. אני לא מדבר בשם האומה, כמובן. חזרתי, הייתי מפקד טייסת, מפקד רמון, תל נוף, הסגן של אהוד ברק, סגן מפקד חיל האוויר. סוחב מאחורי את השבי. מה שכן, לחצות שוב את הגבול היה פחד בלתי נתפס. במלחמת יום כיפור כבר הייתי מפקד טייסת, ואת כל הגיחות עשיתי במצרים. לאט לאט הלכתי ונרגעתי.

את השידורים על חזרתו של גלעד שליט מהשבי ראיתי בחו"ל. ליבי יצא אליו, כי ידעתי ששבי הוא קיום מתמיד עם מועקה במשקל של מאה קילו שמונחת על החזה שלך ומכילה פחד, התרוקנות מוחלטת של הביטחון העצמי ואובדן טוטאלי של ביטחון אישי, פיזי, ואישיות עצמאית. חזרה משבי למסלול הנורמליות היא משימה נפשית מהקשות שיש, ובהרבה מקרים היא לא ניתנת להשלמה. אני מאחל לגלעד שאוהביו יעזרו לו לחזור למסלול החיים הארוך מאוד שעוד פרוס בפניו.

מצאתי שהחיים הם בעיקר אקראיות שאתה פועל בתוכה וצריך להתאים את עצמך אליה. התכנונים שלך לא שווים כלום. נעשיתי מפקד טייסת יומיים לפני מלחמת יום כיפור רק כי מישהו אחר נהרג. המון דברים קרו לי בחיים לא בדרך שתכננתי. אחרי השבי הפסקתי להתעסק בתכנון החיים שלי. יש לי תחושה שאנשים טובים, האקראיות איכשהו תסתדר לטובתם. אבל רק אם הם באמת טובים, לא אם הם רק חושבים שהם כאלה.

• "צבעוני ארבע", ספרו של גיורא רום המתאר את השבי והמאבק לחזרה לקריירה בחיל האוויר כטייס קרב, ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים"