מי שבולס בבית מזכוכית

לארוחה הזאת הגעתי מורעב. כל כך מורעב שהתחלתי להתגעגע לשפם המפואר שליווה אותי עד לפני 20 שנה.

לשפם שלי היו סגולות של מגנט. תמיד נספגו בו שאריות של ארוחות: חלמון ביצה, סיבי בשר, גרגירי אורז, זרעי צנובר, גבינה וריבה. בכל פעם שהייתי נתקף רעב הייתי דולה ממנו משהו ומרגיע את עצמי עד הארוחה הקרובה. עם גדיעתו של האסם הבלתי נדלה נכללתי מדי פעם בסטטיסטיקה של שיעור הרעבים בישראל, בעיקר בנסיעות ארוכות בדרכים שלא שמעו על מסעדות. וכך גם הפעם סחבתי עלי רעב של יום שלם.

בכל אשם מישהו במערכת, שנהנה מאוד במסעדת שף במג'דל שמס וחשב ששווה לכתוב עליה בהרחבה. "אנחנו פתוחים כל יום מ־12", נעניתי בטלפון. "כמה אתם?".

שניים. השני זה אחד שבחיים לא היה במג'דל, לא בחרמון ולא ברמת הגולן. בקושי ברמת גן. הוא נורא שמח על ההזדמנות ההיסטורית לתור את הארץ, והביא איתו שקית שקדים. יצאנו מירושלים ב־10 בבוקר והשבעתי אותו לא לטעום אפילו שקד אחד, כדי שנגיע להבטחה הצפונית כמה שיותר מחודדים. כעבור ארבע שעות, כשהגענו ליעד, גילינו דלת כניסה נעולה. הצצה פנימה הסגירה עלטה וכיסאות הפוכים על שולחנות. השני התחיל להתבכיין שגם אם בעל הבית יופיע באותו רגע, עד שנכניס משהו לבטן כבר יהיה ערב.

"מעל צומת כורסי יש חוות סוסים עם דיינר בשרים משגע וברזי בירה", נשבעתי לו. "עוד שעה אנחנו שם, אל תיגע בשקדים".

בשלוש וחצי היינו שם, רק כדי לגלות שהחווה והדיינר נחרבו לפני שנה בצו הריסה. השני התלונן על קורי עכביש בבטן והתחיל לכרסם את מעיל העור שלו, אבל אז נזכרתי ב"מרינדו".

"אין, עכשיו בטוח יוצא לי שש־שש"(צילום: אייל טואג)

הגענו בדיוק בארבע, מוכנים לטרוף את כל מה שמוצע בתפריט. ומבחר לא חסר: מרינדו, מול הכניסה לקיבוץ עין גב, היא קצבייה, מעדנייה ומסעדה שמתהדרת בנתחי בקר וטלה מהגולן. בספר התפריט עב הכרס מרצדות מנות כמו החרב של מרינדו (שיפוד כפול ועליו תשעה סוגי בשר), סטייק דאבל פורטרהאוס, מיקס הרועים, מיקס הבוקרים, המבורגר עגל, נקניקיות טלה וכיוצא באלה נתחים שרעו בכרי העשב המטוללים של הגולן עד שראו שוחט. אבל כשמרכז הרעב במוח מאיים להישרף, אין לך כוח לצלוח ספר עתיר טקסטים שמכביר מילים על פרות הגולן, עקרונות היישון ודרגות הצלייה המוכרות לעייפה. אז בחרנו בעסקיות החסכניות במלל.

לפני שנגיע אל המזון, תהייה אתית קלה: נניח שנגזר על מישהו לאכול במסעדה, וגם לכתוב עליה. האם אפשר לסמוך על כושר השיפוט שלו במצב שהוא מוכן לאכול אפילו את הנעל של המלצרית, גם אם היא לא עברה יישון? תמיד אמרתי שראש ממשלה, שופט ומבקר מסעדות הם מקצועות רוויי דילמות.

העסקיות (לא בשישי ובשבת) מציעות ראשונות ב־29 שקל ועיקריות ב־52 או ב־75, בליווי לחם פרנה וכוס לימונדה או מיץ אשכוליות אדומות. מהראשונות לקחנו כנפי עוף בצ'ילי וחציל קלוי, ותיגברנו בסלט מרינדו (39). הכנפיים: שש יחידות רכות ועסיסיות, טובלות במתקתקות מעודנת. בהחלט מנה שווה. החציל: באורך של נעל, בשרני וארומטי, מעוטר בטחינה, שמן זית, פסטו, מחית פלפלים אדומים וצנובר. לא יודע מי ניצח כאן, ההגשה המרהיבה או הטעמים המשובחים. סלט מרינדו: הגבינה הכחולה האיכותית (רוקפור אוריגינל לפי המלצרית) והוויניגרט המתקתק הקפיצו את עלי החסה, העגבנייה, הבצל הסגול, הגזר והבוטנים המטוגנים לדרגת שלמות.

"אין מנוס גברת, נצטרך להחליף לך את השתלים"(צילום: אייל טואג)

השני דיווח שהעכבישים בבטן נעלמו, ובחר 300 גרם צלעות טלה מקטגוריית ה־75 שקל, עם תפוחי אדמה אפויים. תגובתו: "אין מה לאכול סביב הצלעות, הכל שדוף, בקושי יש בשר. מצידי שיהיו 30 גרם, אבל של בשר". לקחתי ממנו צלע, והבנאדם צדק בכל מילה. יכול להיות שהטלה הזה הגיע לגולן מבנגלדש? לעומת זאת, סטייק האנטרקוט מתעריף ה־75 כן סיפק את הסחורה: עסיסי במידה, לא רך מדי ולא נוקשה מדי, דרגת צלייה מדיום כמבוקש.

האמת, הפמפום הזה של בשר מהגולן קצת מתחיל להימאס. ישראלים שמרבים לאכול ולבלות במסעדות, ויש בלי סוף כאלה, כבר מזמן פיתחו אנינות בתחום הבשר ואינם זקוקים לנרטיבים משלימים כדי לחדד את שביעות רצונם. האנטרקוט שלי באמת היה טוב, אבל אכלתי לא מעט טובים כמוהו וגם טובים ממנו, בלי לבדוק בשושלת היוחסין שלהם אם מוצאם בגולן, בצורן או בקומראן.

"תמיד כשאני בא לצאת אני לא מוצא את המפתחות"(צילום: אייל טואג)

ויתרנו על קינוחים מזמינים כמו קראמבל תפוחים חם וסופלה שוקולד, תידלקנו באספרסו ובתה עם נענע, ליטפנו בעיניים את הדליקטסים במעדנייה - ויצאנו לדרך. כשסגרנו מעגל עם ירושלים, השני טילפן לאשתו כדי לדווח על המסע שלו לחו"ל: "מג'דל שמס לא משהו, הגולן ריק לגמרי, החרמון לא כזה גבוה, בחיים לא הייתי כזה רעב, אבל העיקר שראיתי את הבופור".

באמת חבל שלא זרקתי אותו מהאוטו במצודת נמרוד, אותו ואת השקדים שלו.

• מרינדו, מול קיבוץ עין גב, 6658555־04
  

סנדוויצ'א לפנימא

הכריכים ב"לחמא" הירושלמית כל כך טובים שהם שווים כל זוז

איך מתמצתים בדקה את ההיסטוריה של מדינת ישראל? היסטוריונים מהמיינסטרים ילכו על הפרספקטיבה הביטחונית־כלכלית־חברתית, אחרים יתמקדו בהתפתחויות התרבותיות. אולם לפי היסטוריון אחד שטרם זכה להכרה אקדמית, יש לחלק את 63 שנותיה של המדינה לשלושה פרקים: תקופת הקיוסקים והמכולות הקטנות שמכרו סנדוויץ' ביצה, סנדוויץ' גבינה צהובה וסנדוויץ' גבינה מלוחה; תקופת הסנדוויץ' המודולרי, שעשה כבוד ללקוח והקנה לו את זכות ההרכבה העצמית (כפרי או לבן, פסטרמה או רוסטביף, טחינה או מיונז); ותקופת הסנדוויץ' גורמה, קרי תקופתנו.

"לחמא" הירושלמית, בקושי בת ארבעה חודשים, מתברגת גבוה־גבוה בתקופה השלישית. זה לא מקום לטרוף בו סנדוויץ' ולתת גז. כאן יושבים בנחת על ביסים גדולים של עונג. נכון שיש גם מרק קטן בתפריט, וגם חלה עם חריימה וסלטי קורנביף ואנטרקוט, אבל מנות הדגל הם הסנדוויצ'ים: כדורי בשר, מרגז ביצה, ציידים, אנטרקוט, אסאדו, בשר טחון וכריך טבחים.

למה לחמא? כי בארמית זה לחם ובערבית בשר, וזה בדיוק מה שתמצאו פה: לחם עם בשר. המון בשר. בעל הבית ליאור פרץ עיצב מקום יפהפה, בוהק מניקיון, עם ברזי בירה על הבר ומטבחון פנימי שמשקיף על הסועדים והם עליו. חוץ מבירה ומיינות, פרץ אופה, מבשל, קולה, צולה וכובש הכל במקום - מהבגטים עד הקורנביף.

אם כבר מדברים: בגט הקורנביף (46 שקל) רחב הממדים, עם ממרח כבד, דיז'ון, בצל מטוגן וערמת בשר ענקית, היה חתיכת תענוג. בשר האסאדו (48), שדגר שעות רבות על חום נמוך בתנור, נמרח באיולי ובצ'ימיצ'ורי ופוצץ אותנו, גם בטעמים. בשלוש מילים, תמורה מלאה לכסף.

• לחמא, מדרחוב ש"ץ 8 ירושלים, 6508200־02