"מישהו בקמ"ג נרדם בשמירה ואבא שלי מת"
משפחתו של דוד שוקרון ז"ל מדימונה מנהלת בימים אלה מאבק משפטי יחד עם 43 תובעים אחרים בניסיון להכיר בעובדי הכור הגרעיני, שחלו בסרטן, כנפגעי תאונת עבודה. "מי שהפקיר את אבא שלנו חוזר כל יום הביתה ורואה את הנכדים שלו, הוא לא יזכה לכך", אומרים בכעס ילדיו משה ודנה
דוד רפאל שוקרון מדימונה היה גאה במקום העבודה שלו. בכל יום היה יוצא לקריית המחקר הגרעינית (קמ"ג) ומקפיד לחזור הביתה כדי לעזור לילדיו בשיעורי הבית. בגיל 59 הכול נגמר. שני גידולים בראש חרצו את גורלו ובתוך עשרה חודשים, נפטר. משפחתו מנהלת בימים אלה מאבק עיקש בניסיון להכיר בו, כמו בעוד 43 תובעים אחרים, כנפגעי תאונת עבודה, ולא מצליחה להבין מדוע המדינה מפנה להם עורף.
מאבקם של עובדי הכור - הכותרות ב-ynet:
"עובדי הכור נחשפו ביום לקרינה המותרת בשנה"
"כמאה מעובדי הכור בדימונה לקו בסרטן"
עובדי הקריה למחקר גרעיני הפגינו מול הכור בדימונה
אתמול (יום ד') במהלך דיון משפטי, גילו העדויות כשלים שהובילו לחשיפת העובדים לקרינה בעוצמה אדירה. שוקרון ז"ל עבד בכור בדימונה במשך 30 שנה בתחום הכימיה הפיזיקלית. בשנת 1999 התגלו אצלו גידולים סרטניים בראש, שהכריעו אותו. "אבא היה בן אדם הכי לבבי, חם ופתוח שיכול להיות", אומרים ילדיו משה ודנה. "הוא היה איש מלא חום, כזה שצריך להצדיע לו. הוא לא סיפר הרבה על העבודה שלו".
עבודתו של שוקרון חלחלה גם לילדיו. שלושה מהם הלכו בדרכו ופנו ללימודים אקדמיים בתחום המדעים. כשהם נזכרים במה שעבר עליו בימיו האחרונים, קולם נסדק. "באחד הבקרים הוא דיבר לא לעניין ואמא לקחה אותו למיון. שם ראו מיד את הגידול, שהיה נדיר מאוד, והשאלה הראשונה שנשאלה הייתה 'במה אבא עובד?'. גם כשגילו לו את המחלה הוא רצה להמשיך לעבוד, אבל שבועיים לאחר מכן הוא איבד את כושר הדיבור ולמעשה לא תקשר איתנו", הם מספרים. "הוא מת בגיל 59, כשחודשים קודם לכן הוא כבר לא יכול היה לדבר. הוא אבד לנו בשניות".
פרישה מאולצת על כיסא גלגלים
גילוי המחלה טלטל את חייה של משפחת שוקרון. אחרי הכול, האב דוד היה דמות דומיננטית מאוד, ובהיעדרו נאלצה אשתו לקחת את הפיקוד על הבית ועל ילדיה. "שבועיים לאחר שאבא חלה התקשר אלי יונתן חזי, שעבד איתו באותה מעבדה, ורצה לדעת פרטים על המחלה", מספר הבן משה."הוא סיפר לי שגם הוא קיבל סרטן במוח. הוא נפטר כחודש אחרי אבי".
עוד בחדשות ynet:
"היינו שבורים", ממשיכה דנה. "זה הפך לנו את כל החיים. אימא שלי טיפלה באבא וסעדה אותו עד יום מותו בבית. היא אהבה אותו אהבת נפש, הוא היה אהבת חייה במלוא מובן המילה".
שבוע וחצי לאחר גילוי הגידולים הופיעו שלושה נציגים של הקמ"ג בביתו של שוקרון והחתימו אותו על טופס פרישה והסכם פנסיה. "כך נגמרו להם 30 שנות עבודה", אומרת דנה בכעס. "הזמינו אותנו למסיבת פרישה, כשאבא על כסא גלגלים ולא מתקשר. החוויה הזו הייתה מזעזעת, זה היה הזוי. ברגע שאבא נפטר גם לא נשארה לנו הפנסיה שלו. אמא שלי חזרה לעבוד ונשארה כואבת ופגועה".
"למה מפנים לנו עורף?"
משפחת שוקרון היא רק אחת מ-44 משפחות שמנהלות מאבק משפטי מול המדינה, בניסיון לקבל הכרה כנפגעי עבודה, אך נתקלת באטימות. "יש פה התכחשות טוטאלית של המדינה", אומרים ילדיו של דוד. "העובדים האלה נתנו את גופם למדינת ישראל. מדובר במוסד ממשלתי ששייך למדינה, וכל מי שעבד שם היה מחויב למקום. אבא שלי היה נאמן לקמ"ג ומעולם לא דיבר נגד המדינה, ומה בסוף? למה מפנים להם את הגב?".
בני משפחת שוקרון טוענים כי אביהם היה מעורב בכמה תאונות גרעיניות, שלדבריהם מתועדות: "יש לנו מסמכים, יש עדויות ותוצאות של חשיפות חריגות ביותר לחומרים במקרים שונים, שבעקבותיהן הוקמו ועדות חקירה בקמ"ג.
בעקבות האירועים האלה שונו נהלים בקמ"ג ולאבי נוצרו שני גידולים נדירים. יש מישהו שתפקידו היה לשמור על החיים של אבא שלי, ומחובתו היה לעשות כן ולמנוע את המוות שלו, והוא מעז להתכחש לזה. מישהו ישן בשמירה ואבא שלי מת! האנשים האלה חוזרים הביתה למשפחות שלהם ורואים את הנכדים שלהם ואבא שלי לא".
"אנחנו גאים ואוהבים את המדינה לעולם. וזה נכון ותקף לכל מי שקשור לזה. זה לא רק פרנסה", מוסיפים הילדים. "בשביל להיות עובד קמ"ג אתה צריך לבחור ולהיבחר. המדינה בחרה בהם בזכות היכולות והאישיות, והם בחרו במדינה בשביל נתינה. אז למה מפנים לנו עורף דווקא עכשיו? אנחנו מודים לעו"ד אילן קנר ולד"ר תלמה בירן ולכל מי שתומך בנו. ד"ר בירן הפגינה אומץ נדיר בבית המשפט".
לפנייה לכתב/ת 
