דני רובס: לנצח בדרך אל האושר
דני רובס אמור היה להפוך לאחד הכוכבים הגדולים בארץ, בשורה אחת עם שלום חנוך או רמי קלינשטיין. אך למרות השירים הנפלאים שיצר, הוא נשכח ונשאר על במות הטקסים. אור ברנע חושב שזה בעיקר בגלל רובס עצמו, ואולי טוב שכך
דני רובס - בדרך אל האושר
יותר מעשרים שנה חלפו מאז רובס הוציא את האלבום הנושא את שם השיר. אמנם באיחור של כמה שנים, רובס יצא בשבועות האחרונים להופעות חדשות המציינות 20 שנה ליצירה ההיא. אבל למרות ההצלחה הנאה לה זוכה הסיבוב, זה לא המקום שמגיע לרובס.
בעולם מוזיקלי טוב יותר - הזמר, המוזיקאי והגיטריסט המבריק לא היה צריך חגיגות של "כאילו עשרים שנה" כדי להזכיר לקהל הישראלי את כישרונו. לא באלבום "בדרך אל האושר", ולא באף אחד אחר. אבל בעולם המוזיקלי בו אנחנו חיים, זה הזמן להזכיר לקהל שרובס בן ה-53 הוא אחד האמנים המוכשרים שיש לנו כאן - וכבר שני עשורים לא זוכה לעדנה המגיעה לו.
תישארו איתנו רגע. אפילו אל תקראו, רק לחצו על הפליי והאזינו לשירים שלפניכם. אם לא ידעתם, שכחתם, או זקוקים לרענון, השירים של רובס לאורך הדרך כל כך מיוחדים, מרעידים את העצמות, מחוברים במוזיקליות נפלאה ואפילו מעוררים קצת קנאה. בעיקר מאלה שחייהם מורכבים מכתיבה ויצירה. "איך הוא יודע לכתוב ככה, יאללה?", חשבתי כמה פעמים בודדות בעבר - ועשרים פעם בכל יום בשבוע האחרון, תוך הקשבה בלתי פוסקת לשיריו.
דני רובס - זה לא אני
רובס ידע ימי תהילה מפוארים. הוא מכר אלבומי זהב ופלטינות כפולות, ותחת שמו התנוסס התואר "זמר השנה", אי שם ב-1989. אז מה קרה? מדוע תעשיית המוזיקה הישראלית והקהל כאחד לא אימצו את האיש כאחד מהגדולים? מדוע אי אפשר להזכיר את שמו ויצירותיו או לשבץ את הופעותיו בשורה אחת עם ותיקים כמו גידי גוב, שלום חנוך, דויד ברוזה או אפילו רמי קליינשטיין?
הסיבות מצערות. מאז פרץ בשנות השמונים, רובס מעולם לא היה שייך לשום קליקה. הוא לרוב פעל לבד, בלי הרבה שיתופי פעולה או כנופיות מוזיקליות שמסמלות היום תקופה בזמן התרבותי ישראלי. יש להודות שהוא גם מעולם לא היה כוכב נוצץ שהשפריץ מיניות, למרות שכריזמה לא חסרה לו.
רובס גם לא נשאר רק תחת מטריית הזמר. הוא תרם במשך שנים רבות לצה"ל, בוחן ומלווה צעירים בלהקות הצבאיות, והקדיש את חייו ללמידה על היוצרים שהוא הכי אוהב - הביטלס כמובן. הרצה, סיפר, ביצע גרסאות של שיריהם, והפך לאחד משגרירי הלהקה בארצנו. פעילות מבורכת - יש שיאמרו לעיתים גם טרחנית - שגנבה את אור הזרקורים משיריו שלו.
דני רובס - מחר הוא יחזור
אבל הסיבה המכריעה היא כנראה באשמתו. 12 שנים נדרשו לרובס הנעלם לחזור לתמונה ולהוציא אלבום. ב-2008 הוא סוף סוף עשה את הצעד והציג את "משהו חדש מתחיל", ולרגע גם חזר להיות כוכב של תחנות הרדיו בזכות שיר הנושא. כל אותן שנים אמנם לא הפסיק להופיע, אבל נעדר לגמרי מהעין התקשורתית והפך בלתי נגיש לקהל פוטנציאלי. היום, המאזינים שמוזיקה בכלל וישראלית בפרט קרובה לליבם, חייבים לעצמם את ההזדמנות לגלות את קסמו של האיש.
במבט לאחור, רובס כתב המון את עצמו. את חייו האישיים והמאוד לא קלים, עם זרקור על אהבותיו ומערכות היחסים שליוו אותו. קצת כמו כולם, נכון? אבל משהו אצלו ואיתו מרגיש אחרת. "אם לא אני, מי יאהב אותך עד לדמעות, אם לא אני מי יימס בתוכך, אם לא אני מה יזרום בדמך, מי ירתח בדמי, אם לא אני אז מי", הוא שר, מצליח להמחיש כתיבה על אהבה באופן לא מתפשר ולא קלישאתי, מחבר במפתיע חרוז לחרוז והופך אותם למלודיה בלתי נשכחת.
דני רובס - פנים ושמות
כך הוא עושה בהרבה משיריו המוכרים, ואז מגיע אותו רעד בעצמות. זה קורה למשל ב"מחר הוא יחזור", השיר המרגש והכואב שכתב לאחיו החייל, אותו איבד למחלת הסרטן. זה קורה ב"פנים ושמות" המאוד אישי שמתפוצץ מבפנים -וזה קורה ב"רכבות 68-80-88", שם שוזר רובס בפלא ממש את הסיפור הזוגי הפרטי שלו, בתוך חייו ומותו של הגיבור הנערץ עליו, ג'ון לנון.
דני רובס - רכבות 68-80-88
היה לי חיזיון עם "רכבות". ראיתי את רובס עומד על במה ענקית מול אלפי אנשים, אולי קיסריה, אולי בים המלח בסוכות. מהרגע שהוא שר את המילה הראשונה בשיר, הקהל לוקח לו אותו ושר בקולי קולות את המילים הצפופות. רובס והלהקה מפסיקים לנגן ומשאירים את הקהל לבדו. באמצע הבית השני הם מצטרפים בתרועה גדולה ובחיוך. ראיתי את אותו קהל המוני גם במופע זריחה, מתחבק ושר ברגעים האחרונים של המופע את ה"נה נה נה נה" של "זה לא אני".
קשה להאמין שהרגעים האלה יקרו בעתיד הקרוב, במציאות התרבותית שאנחנו מכירים. רגעים שיוציאו את רובס מההופעות הקטנות בטקסים, אל מעמד השמור לגדולים אחרים. מפוליקר ועד סחרוף. הזמן עשה את שלו וכנראה שבגלל ששיא
הצלחתו עדיין מאחוריו, לא נותר אלא להעצים את היצירה החיה והמנגינות עצמן ולהעניק להן המשכיות. לזכור את רובס גם אם שמו לא מופיע בכותרות או בתוכניות הפסטיבלים.
ואולי זה בעצם לא חשוב, להציב אותו בשורה אחת עם אלה המוגדרים כגדולים. אולי כשיא הקלישאה, כמו הסיפור של השיר ההוא, "בדרך אל האושר", רובס התחיל את חייו המוזיקליים בדרך למשהו גדול מהחיים, אבל האושר האמיתי התחבא בדרך שהוא עשה לשם. ובדרך, הוא כתב שירים נורא יפים.
