מי אנטישמי? שיילוק של הבימה יעלה בלונדון
תיאטרון הבימה יציג את "הסוחר מוונציה" בפסטיבל שייקספיר בלונדון, חרף הטענות כי מדובר במחזה אנטישמי. שורה של יוצרים ושחקנים יוצאים להגנת המחזאי הבריטי ודמותו של שיילוק: "ההצגה לא תחסוך בביקורת נגד שנאת הזרים"
נגד המחזה "הסוחר מוונציה" נטען לא פעם כי הוא מסית ומלבה אנטישמיות (בשל דמותו המורכבת ורבת הפנים של שיילוק, יהודי מלווה בריבית בוונציה של המאה ה-14), והוא מעורר התנגדויות גם כיום. ל-ynet נודע כי חברים באגודת הידידים של התיאטרון הלאומי הביעו בימים האחרונים חוסר נחת מהכוונה לחזור ולהעלות בהבימה את המחזה אותו הגדירו שלא לייחוס: "חומר נפץ בתקופה מעורערת גם ככה".
למרות הקולות האופוזיציוניים הרועמים, מבהירה היום ציפי רובין, יו"ר אגודת הידידים: "מדובר בדעה פרטית של חברים באגודה והם רשאים לחשוב מה שהם רוצים. עם זאת, כעיקרון, האגודה אינה מתערבת בהחלטות אמנותיות של התיאטרון ולא תעשה כן. זהו אינו המנדט שלנו, ולשם כך יש לתיאטרון מנהל אמנותי".
ליבת ההתנגדות למחזה סובבת סביב המרכיב העלילתי של שטר הערבות, עליו מחתים שיילוק את אנטוניו, סוחר וונציאני שיורד מנכסיו. בשטר הערבות, אותו מבקש היהודי לממש בדיעבד, מתחייב הסוחר הנוצרי לשלם את החוב, במידה שלא יוחזר, בליטרת בשר מבשרו, מונח שהפך למטבע לשון.
אל פאצ'ינו במונולוג של שיילוק מהעיבוד הקולנוע ל"הסוחר מוונציה" (2004)
היוצאים נגד המחזה טוענים כי מדובר בייצוג סטריאוטיפי אנטישמי של היהודי כאיום על הקהילייה הנוצרית ההגונה. דימוי זה חזר והשתקף לאורך ההיסטוריה, בין היתר גם בקריקטורות של השבועון "דר שטירמר", שופרהּ של המפלגה הנאצית.
מאידך, אלה המגנים על המחזה טוענים כי מדובר בקומדיה קלאסית שמעלה את נושא שנאת היהודים כתופעה וקוראת בעצם לסובלנות דתית. דמותו של שיילוק, טוענים המסנגרים בהם מתרגם הגרסה החדשה של המחזה לעברית, דורי פרנס, מורכבת ורבת פנים שחושפת חולשות אנושיות של אדם שנדחף לפינה.
"זו טיפשות גמורה להתייחס למחזה הזה כאנטישמי", אומר פרנס הנחשב מהמתמחים הבולטים ביצירתו של שייקספיר בישראל, "שיילוק הוא דמות מלאה של אדם זר, מנודה ומוקצה שרוצה להשתייך לחברה שבועטת בו. סדרת ההשפלות שאותן הוא עובר ומתאר במדויק, גורמת לו להגיב כפי שהוא מגיב והופכת אותו לסוג של טרוריסט. שייקספיר לא יכול היה לכתוב קריקטורה גם אם היה רוצה. כל הדמויות שלו הן רב שכבתיות".
אילן רונן, מנהלו האמנותי של תיאטרון הבימה ומי שעתיד לביים את ההפקה החדשה שתוצג בבכורה בחודש מאי הקרוב בלונדון, מדגיש: "זה אתגר לא פשוט להעלות את המחזה הקונטרוברסלי הזה על במת הגלוב ללא תפאורה או תרגום. זה יוצר באופן טבעי דרישות אמנותיות גבוהות, אבל אני רואה בזה גם הזדמנות חשובה לפתוח מחדש את הדיון הביקורתי בנושא אנטישמיות ושנאת זרים ככלל בחברה שמונעת מכסף.
"אני חושב שיש לדיון הזה מקום וחשיבות גם בישראל וגם באירופה. שיילוק היא דמות מאד אנושית, נוגעת ללב ומעוררת הזדהות. זו דמות שחרב עליה עולמה ומתוך המצוקה, מבקשת נקמה. כשדוחפים אדם לפינה, התגובה יכולה להיות קיצונית וזה בדיוק מה שקורה במחזה. התרעתי בבריטים שהצגה של הבימה לא תחסוך בביקורת נגד תופעת שנאת הזרים ואני מקווה שהתוצאה תעורר דיון. מבחינתי העלאת הנושא היא שליחות שכבוד לי לקחת על עצמי".
אגב, בתיאטרון הבימה עדיין מתלבטים בכל הנוגע לליהוק של שיילוק. בין השמות שמועמדים לתפקיד, הוזכרו השחקנים יגאל שדה ויגאל נאור - כך נודע ל-ynet.
שערוריה גם ב-1936
גם סביב הצגת הבכורה של המחזה על במת התיאטרון העברי, הבימה, בשנת 1936, סערו הרוחות. העיתונות העברית היתה כמעט כולה נגד הרעיון וגרסה כי המחזה אינו יכול שלא להיתפס בהקשר הרלבנטי של גלי האנטישמיות שגאו באירופה. למרות ההתנגדות, ההצגה אכן עלתה בכיכובם של אהרון מסקין ושמעון פינקל, שחלקו ביניהם את תפקיד הדמות הקונטרוברסלית של שיילוק.
בעקבות הסערה, נערך במסגרת מפגשי עונג שבת, שייסד חיים נחמן ביאליק באולם אוהל שם בתל אביב, משפט פומבי למחזה ולמחזאי. על כס המשפט הוזמן לשבת המשורר והמתרגם, שאול טשרניחובסקי ולצדו שימשו כנשיאי בית המשפט, הסופרים יעקב פיכמן ואשר ברש.
עדי התביעה האשימו את שייקספיר כי שיילוק הוא גיבור של נקמה, רגש אותו הגדירו כפרימיטיבי וסדיסטי שאינו מייצג כלל ועיקר את העולם היהודי כמות שהוא. אלכסנדר פן, ששימש כעד התביעה, התלונן: "מדוע מביאים דמות שכזו של יהודי נושך נשך כגיבור מחזה בארץ ישראל העובדת". הסנגוריה, מצדה, הדגישה את הפן הטראגי בדמותו של שיילוק וגרסה: "לא שיילוק הוא האיש הרע במחזה, אלא אויביו, שאינם אלא חבורת הרפתקנים, נוכלים, גנבים וסחטנים".
פסק הדין זיכה פה אחד את הנאשמים וקבע כי "אין להאשים את הדרמטורג הגאון בקלות ראש, להיפך, על ידי שילוב הדמות הדמונית והטראגית, הפך שייקספיר את הקומדיה הקלה למחזה בעל ערך אנושי והיסטורי עמוק" והדגיש כי ישנה תעוזה בבחירת התיאטרון להעלות את המחזה על בימתו. "בתיאטרון לא היססו להציג מחזה שעם כל רום ערכו האמנותי, כרוכות בו סכנות בשביל במה עברית לאומית", טענו אז את אותה הטענה שיכולה להיטען גם כיום.
מסקין ופינקל חלקו את תפקיד שיילוק גם בהפקה מודרנית של הבמאי האירי, טיירון גאטרי, שהציגה בתיאטרון הבימה בשנת 1959. הבמאי הישראלי הראשון שביים את המחזה היה יוסי יזרעאלי בתיאטרון הקאמרי בשנת 1972. המחזה הוצג הפעם בתרגום חדש של אבי עוז ובכיכובו של אבנר חזקיהו ששיחק גם בהפקה נוספת של התיאטרון העירוני, שמונה שנים לאחר מכן.
השואה חידדה את הרגישות
פרופסור עוז שכתב שני ספרים בנושא "הסוחר מוונציה" של שייקספיר, שולל כל ניסיון להציג את המחזה כאנטישמי. "זה בכלל לא רלבנטי לעניין, הרי האנטישמיות היא תוצר של המאה ה-19 ובאנגליה, בתקופת כתיבתו של המחזה, לא היו יהודים. יהודי אנגליה גורשו ממנה בשנת 1290 בצו המלך אדוארד ה-I ושבו אליה רק בשנת 1656 בתקופת שלטונו של קרומוול. זה היה כששים שנה לאחר כתיבת המחזה ולפתח גזענות נגד אנשים שלא נמצאים בסביבתך זה מוזר".
עוז מדגיש כי למרות גירוש היהודים, באנגליה - כמו בספרד שלאחר הגירוש - חיו כמאה משפחות אנוסים אך הוא מדגיש: "האנוסים לא יכולים היו להיות השראה לשיילוק מהסיבה הפשוטה שבניגוד לדמות הזו, שהיתה גאה ביהדותה, הם התחזו לנוצרים והסתירו את דתם".
הסברה גורסת כי שייקספיר כתב את המחזה כמענה למחזה מוקדם של המחזאי כריסטופר מרלו שהפך לשלאגר מה שעורר את קנאתו. גם במרכז המחזה, "היהודי ממלטה" של מרלו, שהוצג בתיאטרון מתחרה, דמות יהודי. "בניגוד למחזה של שייקספיר, שבו יש צידוקים להתנהלותו של שיילוק, אצל מרלו מוצג היהודי כמנוול אמיתי", אומר עוז ומדגיש:
"הסיבה שהמחזה מקפיץ לאנשים את הפיוזים היא הרגישות של הקהילה היהודית לנושא מאז השואה. זה נכון שדמותו של שיילוק אינה חביבה במיוחד, אבל היא כתובה יותר מגוחכת משנואה. שיילוק הוא למעשה עיבוד לפאנטאלונה, הדמות הקלאסית מהקומדיה דל-ארטה, שגם מאפייניה הם עושר, קמצנות ולבוש זר ומוזר. לייחס אנטישמיות למחזה זה להלביש עליו פרשנות מודרנית שאין לה ולו דבר עם המקור".
השחקן יוסי גרבר, שגילם את דמותו של שיילוק בהצגה, שעלתה בקאמרי בשנת 1994 בבימויו של עמרי ניצן, מחזק את דבריו של עוז ואומר: " זהו מחזה אנטי אנטישמי, שבעקבות השואה העלה את חמתם של רבים. למעשה מדובר בוורסיה של הקומדיה דל ארטה שתמיד כללה דמות אותה שמים ללעג ולקלס. אי אפשר להתייחס למונולוג המופלא של שיילוק אלא כאנטי אנטישמי. לראייה, שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, דרש מתיאטרון בדיסלדורף להוריד מיידית מהבמה הפקה של המחזה שלדידו היתה פרו יהודית".
גרבר מאמין כי דווקא בימים אלה חשוב לחזור אל המחזה של שייקספיר ולקשור אותה בהקשרים אקטואליים. "זה מחזה שמדבר על יחס מפלה לחריגים. תחליפי את היהודי בערבים, בהומואים, בכושים, באתיופים או ברוסים, ותקבלי תמונת מצב שנכונה גם להיום. כוחה של קלאסיקה הוא בדיוק ביכולת להיות על זמנית ובדיוק בגלל זה כל העולם מזדהה עם כאבי הלב של המלט או עם הקנאה של אותלו".
גם השחקן דורון תבורי, שגילם את דמותו של שיילוק בהפקה שהועלתה לאחרונה בגרמניה, יוצא נגד ההתייחסות למחזה כאל אנטישמי. "זו דמות שפעולותיה מוסברות והגיוניות, והסיבה לכך שהיא מכעיסה קשורה לכך שהיא מהלכת בפריפריה של הסטריאוטיפ אבל בו בזמן חורגת מכל סטריאוטיפ", הוא אומר.
"שיילוק מייצג את נקמתם של החלשים, שהיא תמיד מכוערת. הוא פשוט לא עומד בקריטריונים אסתטיים, אבל הדיון על אנטישמיות בהקשר זה לא רלבנטי כיוון שהוא למעשה מתמודד עם הסטריאוטיפ האנטישמי. מה שהוא אומר למעשה: 'אם אתה חושב שאני כלב, תזהר מהמלתעות שלי'. זו סביבת המחייה של הדמויות במחזה שהיא אנטישמית".
