"אלוהי הקטל": חודר לחדרי חדרים
בית המשפט בארצות הברית ממתין עדיין להעמדתו לדין של רומן פולנסקי והוא מצידו מציג ב"אלוהי הקטל" כתב תביעה משלו נגד המוסר האמריקני המזויף. הבמאי הוותיק מצליח לייצר מהסט התיאטרלי שלו מותחן מושחז, ארסי ועוצר נשימה
"אלוהי הקטל" ("Carnage"), סרטו החדש, השנון והאלגנטי, של רומן פולנסקי, עוסק בארבעה אנשים הכלואים בחדר מגורים אחד ורבים זה עם זה. בין לבין, עולות האשמות ארסיות כלפי הצדקנות הליברלית האמריקאית, שמעולם לא נראתה אומללה יותר, ונידונות שאלות של אחריות ואשמה. האם זה מקרה שדווקא זהו סרטו הראשון של פולנסקי אחרי מעצר הבית הממושך בו היה נתון בשווייץ, בעקבות בקשת ההסגרה מארה"ב?
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
ואכן, סרטו של פולנסקי, על פי הלהיט הבימתי מאת יסמינה רזה - שגם היתה שותפה בכתיבת התסריט - עוסק בסוד (חוסר) הקסם של הבורגנות האמריקאית. הוא מתאר כיצד מפגש שמטרתו להשכין פיוס נהפך במהלך שעה ומשהו לשדה קטל סלוני, שבמרכזו מוטחות בליסטראות של זעם ורעל, ולא נלקחים שבויים. מתחת לערימות ספרי האמנות והפטפטת הפסיאודו-תרבותית מונחת לה ברבריות לשמה.
העלילה עוקבת אחר שני זוגות הורים, שריב אלים בין ילדיהם בני ה-11 מפגיש ביניהם לדיון בנסיבות האירוע ובדרך לסיימו בפיוס. ג'ודי פוסטר וג'ון סי. ריילי הם, בהתאמה, פנלופי ומייקל, המזמנים אל דירתם שבברוקלין את ננסי ואלן (קייט ווינסלט וכריסטוף וולץ), הוריו של הילד שהכה את בנם ושבר שתיים משיניו.
עד מהרה הופך המפגש למסכת בוטה של השפלות, באופן שמזכיר את אחד מסרטי האבסורד המוקדמים של פולנסקי, "מבוי סתום" (1966). בכל פעם שננסי ואלן פונים ללכת, נמצא התירוץ להחזיר אותם אל הדירה, להמשך ההתכתשות. פולנסקי משכיל לביים את הרגעים האלה כסצינות מתח של ממש - נדמה כאילו מדובר בארבעה אנשים שלעולם לא יצליחו לצאת מהחדר שבו הם סגורים.
חלק מההנאה המרובה שמסב הסרט נובע מההתבוננות בארבעה שחקנים נפלאים שמתקוטטים ביניהם (באופן דומה למה שמתרחש במחזהו של אדוארד אלבי, "מי מפחד מווירג'יניה וולף", שהשפעתו על זה של רזה ניכרת). מייקל הוא יבואן של אסלות וכיורים שאמו החולנית אינה חדלה מלהתקשר אליו; פנלופי היא רעייתו המאופיינת בהתנהגות פסיבית-אגרסיבית שכותבת, לטענתה ספר על שואת דרפור; אלן הוא עורך דין יהיר שצמוד לטלפון הנייד שלו; וננסי היא אשתו המרירה שמספקת לסרט את רגע השיא שלו.
לבורגנות חסר בורג
סוגיית האחריות שבה ועולה בסרט בהקשרים שונים. חברת התרופות, אותה מייצג אלן, המנסה להתחמק מתביעת נזיקין ייצוגית נגדה; העמדת הפנים המוסרנית של פנלופי; האכזריות כלפי אוגר קטן וחמוד שמפגין מייקל, איש הצווארון הכחול, ומתקשה להבין מה כל כך נורא בו - וכמובן מי מבין שני הילדים (אחד מהם מגולם בידי בנו של פולנסקי עצמו) נושא באחריות לקטטה. אותה קטטה שאת ענייניהּ מתכנסים הארבעה לפתור, בצורה תרבותית וציווילית, רגע לפני שהם נועצים שיניים וציפורניים זה בגרונו של זה.
דומה שאין אמן גדול יותר מפולנסקי ביצירתה של דרמה אינטנסיבית המתרחשת רובה ככולה בחללים סגורים ומוגבלים. כך היו "סכין במים" (1962), "הרתיעה" (1965), או עיבודו העוצמתי למחזהו של אריאל דורפמן "העלמה והמוות" (1994). בכל עבודותיו הנהדרות הללו הפליא פולנסקי להשתמש באתר הקלאוסטרופובי לצרכי העצמה אמוציונאלית של יחסי הדמויות, תוך שהוא משכיל לחמוק ממלכודת "התיאטרון המצולם".
"אלוהי הקטל", שנכתב במקור בצרפתית, ותורגם ועובד לשם העלאתו בווסט-אנד ובברודווי על ידי המחזאי-תסריטאי כריסטופר המפטון, מתלבש ככפפה על ידו של פולנסקי. ארסי, שנון, קצבי ומדויק, ואורך 79 דקות בלבד שבסופן, לראשונה, מתאפשר לצופה לנשום. במהלכן, סונט פולנסקי ביהירות, הצביעות, הצדקנות והאכזריות של מי שמתיימרים להוביל את העולם התרבותי והדמוקרטי.
במובן זה, הבחירה להותיר משמו המקורי של המחזה את המילה "carnage" בלבד אינה מקרית. שפיכות הדמים הנוראה והקטל הפרימיטיבי הם בדיוק הדבר שנמצא מתחת לחזות המוסרית והממורקת שמציגה אמריקה.
עבודת צוות מתואמת
הדינמיקה בין שחקני הסרט אינה פחות ממושלמת. הדמות הבהמית שמגלם ריילי, זו הנוירוטית של פוסטר,
הקריקטורה של אישה מתוסכלת שמעצבת ווינסלט (הדמות הכי פחות ברורה ברביעייה), ומעל כולם - וולץ היוצא מן הכלל. דמותו כמו משקיפה מהצד ומלגלגת על עולמם המוסרני של היתר, כמו היה נציגו של פולנסקי עצמו בסיר הלחץ הבורגני. התוצאה היא הנאה צרופה.
רק במאי אינטליגנטי ואלגנטי כפולנסקי יכול להפוך את המפגש הזה למצמרר ומוטרף באמת. תשואות מגיעות גם לעורכו הקבוע הרוו דה לוז, שחותך בין הדמויות בדיוק מרשים, ולמעצב הוותיק דין טאוולאריס ("הסנדק", "אפוקליפסה עכשיו") ששחזר להפליא בפריז (מסיבות מובנות) את אותה דירה ברוקלינאית שהופכת למלכודת. תענוג לצפות בארבעת האנשים שלכודים בה מנסים לשווא להיחלץ.
