שער ריק
האמריקאים מעולם לא התעניינו בכדורגל, אבל אז הגיע דייויד בקהאם ללוס אנג'לס גלקסי, שהרבה בזכותו היא גם האלופה הטרייה - ושום דבר לא השתנה
במשפט אחד אפשר להגדיר זאת כך: כמעט אף אחד לא זוכר את הניתוח, ואפילו לחולה לא ממש משנה אם הוא יחיה או ימות.
חמש שנים עברו מאז שדייויד בקהאם נחת בלוס אנג'לס ברעש, מצלצלים וציפיות משיחיות כי הנה סוף סוף הגיע מי שילמד את האמריקאים לאהוב כדורגל. חמש שנים, ולתושבי לוס אנג'לס - לפחות לאלה שלא היגרו ממקסיקו - עדיין לא ממש אכפת מכדורגל. או מהלוס אנג'לס גלקסי. אפילו בעיר שאין לה קבוצת פוטבול, ששתי קבוצות הכדורסל שלה שבתו בדיוק במקביל לשיא עונת הכדורגל, ושיש לה בערך יומיים קרים בשנה, עדיין התעניינו בהוקי קרח יותר מאשר בכדורגל. וזה לא שהם מתעניינים כל כך בהוקי קרח.
בחודש שעבר זכתה הקבוצה מלוס אנג'לס באליפות ה־MLS. הגלקסי ניצחה בגמר את קבוצת הפאר יוסטון דינמו, ובקהאם עצמו אפילו נבחר ל־11 של העונה, בפעם הראשונה מאז שהגיע לשחק באמריקה. אלא שבסוף כל זה נשאלת שאלה אחת: אז מה. גם עם סיום השנה האחרונה בחוזה של בקהאם בגלקסי, הכדורגל באמריקה הוא לא יותר מזבוב באוזן של הפוטבול והבייסבול וענפי המכללות. ואין שום סימן לכך שזה הולך להשתנות בקרוב.
בקהאם לא יכול לשנות לבדו תרבות ספורט סגפנית שנבנתה בדם, יזע, אלות וקסדות. ברור שלא. אבל השחקן שהגיע ללוס אנג'לס כשהוא בן 31, וכבר אז מעבר לשיאו, לא קלט שהוא נמצא בסיטואציה ייחודית. בקהאם זכה בהזדמנות בלתי חוזרת לעשות טרנספורמציה תרבותית בארצות הפאקינג ברית של אמריקה. הוא לא הבין שהאמריקאים הביאו אותו הרבה יותר בגלל המשחק שהוא מייצג והרבה פחות בגלל השחקן שהוא, ושיש לו אפשרות נדירה להטביע חותם ולא רק לחלק חתימות.
כן, בזכות בקהאם הרבה יותר אמריקאים מכירים היום את השם "לוס אנג'לס גלקסי". הרבה יותר מהם אפילו הגיעו למשחקים ושילמו כסף טוב - כרטיסים הם תענוג לא זול, הרי מישהו צריך לשלם לו את המשכורת - אבל כמה מהם יחזרו לאיצטדיון כשבקהאם כבר לא יהיה שם, סתם כי הם התאהבו במשחק עצמו?
בקהאם עשה מעט מאוד כדי לקדם את הכדורגל בארצות הברית. ברמה השורשית, לא בכיסוי הסלבריטאי. הוא לא קם בוקר אחד ויצא לחרוש את אמריקה כדי לשחק עם ילדים באמצע שומקום באייווה. הוא ברח לאירופה בכל פעם שהייתה לו פגרה, ובליגה האמריקאית יש הרבה יותר פגרות ממשחקים. חומת היחצ"נים שלו לא הרשתה לו לפתוח את הפה מחשש שמי יודע מה הוא כבר יגיד, ואף עיתונאי לא הצליח להשיג ראיון רציני איתו. תגידו שהוא לא חייב שום דבר לאף אחד. נכון, הוא לא. אבל בדיוק בגלל זה כל המורשת שלו היא כלכלית. קופה רושמת עם בעיטת בננה.
טים לייוויק, הבעלים של הגלקסי, היה עסוק בחודשים האחרונים בניסיונות לשכנע את בקהאם להאריך את החוזה שלו. בצדק. האיש הוא הרי חלום המרצ'נדייז האולטימטיבי - ביום שפורסם כי הוא מגיע ללוס אנג'לס תמורת 32.5 מיליון דולר, לא כולל קמפיינים כמובן, נמכרו 250 אלף חולצות של הגלקסי. אבל איפשהו בעונה השלישית שלו החל בקהאם לראות ביציעים שלטים בסגנון "לך הביתה, רמאי". האמריקאים יכולים להיות מופת של נאיביות, ולפעמים ייתנו לך ליהנות מהספק הרבה מעבר למה שמגיע לך, אבל ביום שהאסימון נופל להם אין לך הרבה סיכוי לחזור מזה.
התקשורת האמריקאית (כלומר זאת שכן טורחת לכתוב על כדורגל) חלוקה בדעתה בסוגיית בקהאם. טי.ג'יי סימרס, הגיגן בכיר ב"לוס אנג'לס טיימס", פירסם בחודש שעבר מאמר שבו פירק את בקהאם לגזרים בלי להזכיר את שמו המפורש אפילו פעם אחת. "איך קוראים לו", הוא קרא לו. מהצד השני יש לא מעט אנשים שטוענים כי בקהאם עמד בכל הציפיות הריאליות - דגש על ריאליות - שתלו בו.
אין ספק שדברים זזו, בעיקר אלה שאפשר לכמת: מאז שהגיע בקהאם נוספו לליגה שש קבוצות, ועוד אחת, מונטריאול, תצטרף בשנה הבאה; תשעה איצטדיונים נבנו או שופצו מאפס; חוזה החסות עם "אדידס" הוארך בשמונה שנים תמורת 200 מיליון דולר, ונחתם גם חוזה שידורים תלת־שנתי עם רשת אן־בי־סי; וממוצע הצופים למשחק עלה ליותר מ־17 אלף.
סקוט פרנץ', פרשן אי־אס־פי־אן, טוען שבקהאם הניח את היסודות לפריצה הגדולה של ליגת הכדורגל באמריקה. רק שאותם דברים נאמרו על פלה באמצע שנות ה־70, וברגע שהוא עזב, כל העסק נפל.
ככה זה כשאתה בונה מגדלים של חול בלי בסיס תרבותי אמיתי. אי אפשר להכריח אמריקאים להתחבר לכדורגל רק כי מביאים להם סלבריטאי גדול, בדיוק כמו שדרק ג'יטר לא היה יכול להפוך את ישראל למדינת בייסבול, אפילו אם היינו יודעים מי זה לעזאזל דרק ג'יטר. זה שינוי שצריך לבנות מלמטה, מהחינוך, מהילדים. את ארצות הברית אמנם הקימו מהגרים, אבל היא גם אחת המדינות שבהן הכי קשה לזרים להרגיש בבית, וזה לא משנה אם מדובר באדם או בענף ספורט. עץ התרבות האמריקאי הוא דפנסיבי מאוד וחשדן, ולכן כל הצלחה של אמן זר בשוק הזה היא חדשות גדולות. כשג'ון סטיוארט החליט לסיים בפעם הראשונה את אחת מהדיילי שואוז שלו עם הופעה חיה באולפן, הוא בחר בקולדפליי. הרייטינג היה בהתאם.
בקהאם היה הקולדפליי של ראשי ליגת הכדורגל בארצות הברית ושל בעלי הלוס אנג'לס גלקסי. הוא הביא להם את הרייטינג, את הבאז ואת הכסף, אבל גם אחרי חמש שנים של פרסומות מושקעות לפפסי קולה, טום קרוז ביציעים ופה ושם בעיטת עונשין לחיבורים, האמריקאים באמת מתעניינים בכדורגל העגול - בניגוד לאליפטי - בעיקר אם מי שבועטות בו הן נשים.
בטווח של 10־15 שנים, כדורגל הגברים יהיה ענף פופולרי בלוס אנג'לס פשוט מפני שיהיה בה רוב היספאני. בינתיים, אולי החוזה הבא של הגלקסי עם מישהו ממשפחת בקהאם צריך בכלל להיות עם ויקטוריה.
לפנייה לכתב/ת 
