נדב נייטס: "הפכתי אילם כשעמדתי מול אנשים"
עם תפקיד ראשי במחזמר "אחים בדם", נדב נייטס מתגבר על הביישנות הטבועה בו וכובש את בימת בית ליסין. בראיון ל-ynet הוא מספר על המאבק בפחד הקהל וההנאה מהמשחק: "מהות העבודה בשבילי היא בחדר החזרות, ההופעות הן תוצר לוואי"
הוא מעולם לא חלם ללמוד משחק. רק המחשבה שייאלץ לעמוד מול קהל עוררה בו פחד גדול, עליו הוא מתגבר מדי ערב בשנתיים האחרונות. השם נדב נייטס אולי לא אומר לכם דבר בינתיים, אבל זה רק עניין של זמן. עם תפקיד ראשי במחזמר "אחים בדם", שמציג בימים אלה במת בית ליסין, עושה הרושם שהוא פה כדי להישאר. "הפכתי אילם כשהייתי צריך לעמוד מול קבוצת אנשים", הוא אומר בראיון ל-ynet. "גם בבית הספר למשחק, המחשבה לעשות מונולוג מול הכיתה הכניסה אותי לפאניקה".
בשנה הראשונה שלו בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי, כשחבריו לכיתה היו עסוקים בשינון טקסטים ופנטזו על תפקידים גדולים בתיאטרון רפרטוארי, נייטס נלחם בביישנות. "רק בסוף השנה הראשונה הצלחתי קצת להתגבר על זה", הוא אומר, "בשנה הראשונה בעצם לא למדתי משחק אלא איך להוציא מילים מהפה מול בני אדם מבלי לקפוא. אני עדיין מאוד ביישן".
שחקן עם פחד במה זה כמו דג שמפחד ממים. איך זה עובד?
"אמא שלי תמיד אומרת שזו בדיוק הסיבה שאני שם. אולי הלכתי למקצוע הזה כדי להילחם במשהו בתוכי".
הוא גדל בכוכב יאיר, בן למשפחה בורגנית. אביו רופא שיניים ממוצא דרום אפריקני, אמו מורה לצרפתית, ילידת קזבלנקה. הקן המשפחתי היה לדבריו זה שפתח בפניו את השער אל עולמות הדמיון שיש לספרות העולמית, לתיאטרון, לקולנוע ולמוזיקה להציע. במרחבים האלה הוא גילה את דרכו ומצא תשובות שלא בהכרח נמצאו בסביבה היומיומית שלו.
"אתה גדל בעולם ריאלי שלא מאפשר לך לספוג או להיפתח באמת לערכים הומניים", הוא אומר. "בתי הספר והחברה הישראלית לא באמת נותנים לך כלים להתמודד עם מחשבה תרבותית, וזה מבלבל כי שם אפשר למצוא תשובות להרבה שאלות. לא מלמדים אותך שייקספיר בבית הספר. מערכת החינוך מדלגת על התכנים האלה וזה נכון גם לקלאסיקות מקומיות. לי היה מזל שספגתי את זה בבית. בכיתה ב', כשהתחלנו ללמוד תנ"ך, אני כבר הכרתי את המיתולוגיה היוונית ואת האודיסיאה בזכות אמי. אבל אם אין לך את זה בבית, לא תקבל את זה בחוץ".
אתה אומר את זה בהרבה כאב.
"נכון, כי זה חשוב. יש מלא אנשים שחיים פה ומרגישים אבודים, מעורערים ונטולי שייכות, מפני שהמקום הזה שם דגש על דרך מסוימת ומוחק את השאר. מסתובבים פה הרבה אנשים שחושבים שהם נולדו בטעות, שמשהו לא בסדר איתם, למרות שזה המקום הזה שמתבונן במציאות באופן מעוות. זה לא מקום שדוחף אנשים ליצירה ולתרבות אלא להצלחה. לא מקבל את היוצא מן הכלל אלא דוחף לו ריטלין. אם במקום לתת לילדים ריטלין, היו מנסים לגלות במה כל אחד מהם טוב באמת, המקום הזה היה נראה אחרת. זה מכעיס אותי. זה גם משפיע הלאה, כי העובדה היא שאנשים שבאים אחר כך לבית צבי או לניסן נתיב, מגיעים לשם מהסיבות הלא נכונות - פשוט כי אף אחד לא לימד אותם אחרת".
נייטס מדבר מדם ליבו. "הייתי גרוע בלימודים", הוא אומר, "זה לא שהייתי מקרה אבוד אבל תמיד הרגשתי מחוץ למעגל. הרגשתי עב"מ, ולא בגללי. אני יודע שיש עוד אלפים כמוני, קצת שונים, שהמערכת לא נותנת להם מענה אמיתי. מה שאני אומר הוא שגם אם זה קשה, בכל ילד מסתתר משהו שהוא ממש מוכשר בו. כל מה שצריך זה רק סבלנות כדי לגלות את הכישרון המיוחד הזה. הבעיה היא שלאף אחד לא אכפת".
זה מה שהוביל אותך לבית צבי?
"לא יודע. משחק אף פעם לא היה השאיפה שלי. לא ידעתי מה זה בדיוק אומר כשניגשתי למבחני הקבלה. עשיתי מונולוג מתוך התסריט של 'שחק אותה סם', סרט של וודי אלן שמאוד אהבתי, והפתיע אותי שהתקבלתי".
שנתיים הוא למד בבית צבי ובסופן, באופן מפתיע, החליט לעבור לסטודיו למשחק של ניסן נתיב ולהתחיל את מסלול הלימודים מבראשית. "תחושת בטן אמרה לי שבמקצוע הזה חייב להיות מעבר למה שספגתי בבית צבי, שיש עוד דברים שאני צריך ללמוד, שאם זה המקצוע שלי דרוש לי יותר", הוא מנסה להסביר את ההחלטה.
ותודה למורה, ולאדיפוס המלך
מי שפתחה לו את הדלת אל העולם האמיתי היתה רחל שור, מורה בסטודיו של ניסן נתיב, שהמליצה עליו בפני הבמאי עודד ליטמן שחיפש שחקן ראשי לקברט שיעלה בפרינג' ומבוסס על "אדיפוס המלך". "זו היתה טבילת האש שלי", נזכר נייטס וצוחק, "בשביל אילם בדימוס, 80 עמודי הטקסט הזה שכולם נורא פוחדים ממנו, הפכו פתאום לכיף לא נורמלי. אין טוב יותר מלעבוד על קלאסיקה הארדקור, וזה הרגיש כמו עשייה משמעותית - גם אם לא היתה שם משכורת ואי אפשר היה לחיות מזה".אז איך בכל זאת חיים?
"עובדים בקופות של קולנוע לב ומרוויחים שכר מינימום. לא קיטרתי כי העבודה בפרינג' היתה נהדרת. זה מצחיק אבל שוב, זו לא הבמה שעשתה לי את זה, למרות שהמפגש עם הקהל, שהוא לכאורה נקודת השיא של עבודת השחקן, היה מוצלח. מהות העבודה בשבילי היא בחדר החזרות. ההופעות הן תוצר הלוואי של המקצוע".
למרות שמדובר בשחקן בראשית דרכו, מסלול ההמראה עליו נייטס מחמם מנועים מכוון אותו גבוה. הוא השתתף בהפקות מעוררות עניין, מ"אדם גייסט" של לילך אבנרי בתמונע ועד ההפקה העצמאית "דיוקן של ציפור", שיצר דורי אנגל מטקסטים אנטי-מיליטריסטיים מאת ז'אק פרוור. "החיים הם פרדוקס תמידי", אומר נייטס על ההצגה על פי פרוור. "יום אחד אתה לוחם בעזה, יום אחר אתה עומד על הבמה, טובע בטקסטים אנטי ממסדיים של פרוור שיוצאים בחלקם באופן ישיר נגד הצבא. אבל גם בין צבא לאמנות אני יכול למצוא את הקשר".
שתף אותנו.
"גם על הבמה הקונפליקט קיים. תמיד יש מאבק. שחקן צריך להיות באיזשהו מקום גם לוחם, אחרת קשה לייצר את ההתנגשות הזו שכל כך חשובה בתיאטרון. אני חושב שיש המון אנשים שיכולים להיות מצוינים בשני התחומים - צבא ותיאטרון. אני חושב על ג'וליאנו מר חמיס. אצלו הפרדוקס היה בכל רמה אפשרית - לוחם בצנחנים שהקים את תיאטרון החופש בג'נין. הנה שחקן ענק שכל כולו היה קונפליקט אחד גדול. הבנאדם הזה, שלא הכרתי, הוא מבחינתי אנלוגיה לחיים כי הוא דוגמה לכך שהדברים תמיד מתנגשים בתוכנו".
אל בית ליסין הגיע אחרי שעיניה של ציפי פינס, מנהלת התיאטרון, לכדו אותו בתפקיד קטן שעשה בהפקה "רומיאו ויוליה" בבימויו של נעם שמואל. נייטס נזכר בערב ההוא, כשעמד על הבמה ובתוך חשכת הקהל גילה פתאום את פניה של פינס. "היא הסתכלה לי בעיניים ונדה בראשה. זה היה די מדהים", הוא אומר. "למחרת הטלפון צלצל והזמינו אותי לאודישן למחזמר 'אחים בדם'. לא האמנתי שזה קורה".
מלבד המחזה - שבמרכזו שני אחים תאומים שהופרדו בלידתם ועברו מסלול חיים שונה שיוביל אותם לסוף טראגי זהה - מה שריגש את נייטס בפנייה של בית ליסין היתה האפשרות לעבוד במסגרת תומכת של קבוצת תיאטרון. ההפקה, בה משתתפים בין היתר עידו רוזנברג, מיה דגן ודורון תבורי, מורכבת ברובה משחקני קבוצת הצעירים של תיאטרון בית ליסין, בהנהגתו של הבמאי גלעד קמחי.
נייטס, שנחשף לעבודת הקבוצה בעבר, האמין שביצירה משותפת מסוג זה יוכל למצוא את מקומו. "קבוצת תיאטרון זה כמו משפחה מחויבת. העבודה בתוך קבוצה משמרת את תחושת ההתגייסות הזו שהכרתי בפרינג' ושכל כך פחדתי שתאבד בתיאטרון הרפרטוארי", הוא אומר. "אנשים יודעים שהם הולכים לקרוע את התחת בעבודה קשה, אבל שבסוף הדרך הם יגיעו לאנשהו ביחד. אין לזה תחליף".
הכרת את המחזמר הזה קודם?
"לא. ידעתי על קיומו והכרתי את הסיפור, כמובן, אבל לא קראתי את המחזה עד לאודישן. בעיניי זה לא מחזמר רגיל. יש פה סיפור טוב, עולם שלם ולא רק שירים. 'עלובי החיים' היה המחזמר הראשון שראיתי בחיי. זה היה בלונדון, הייתי בן 14 ובחיים לא אשכח את החוויה הזו. הרגשתי שאני נכנס לעולם אחר. אני חושב שקצת שוכחים בארץ שזו בעצם המטרה של תיאטרון: לפתוח את הדלת לעולם שהוא לא בהכרח העולם המיידי שבו אתה חי".
אתה משחק את אחיו התאום של עידו רוזנברג. ספר על התפקיד.
"לדמות שאני משחק קוראים מיקי. הוא גדל במשפחה חד הורית, בסביבה של עוני ופשע. כל הדברים הרעים שיכלו להשתבש בחייו השתבשו. התאהבתי בו במהלך העבודה לקראת האודישן ועוד יותר בחודשי החזרות. גם כשיצאתי משם הוא היה איתי, כל הזמן. לכל שלב בחייו אני יכול להתחבר. זיהיתי את המקומות שהוא עבר בהם - בחיים שלי. גם לי תמיד אמרו שאני סובל מהרס עצמי. גם עלי יש כאלה שחושבים שאני משוגע. במיקי יש בערה שחזקה ממנו והוא צריך ללמוד להשתלט עליה. אני מכיר גם את זה".
מה דיבר אליך במיוחד במחזה?
"הפשטות של המחזה קוסמת לי. זה סיפור שאין בו ציניות והוא פשוט פותח את הלב. אני חושב שקהל, יוצרים וגם מנהלי תיאטראות, עדיין רוצים להתרגש. זה לעולם לא יפסיק, הרצון הזה שהעולם ייגע בנו לפעמים ויחזיר לנו את התחושה".
