אורית גידלי: איך מכשיר נולד

הזדרזתי לפתוח את המסמך שהיא צירפה למייל ומיד הבנתי על מה המהומה. לפני עמדה נונה כשבידה מכשיר הקסמים המושלם. מכשיר בועות שהופך למשקפיים. ברור.

עטיפת הספר "נונה קוראת מחשבות". לא מחפשים, מוצאים (איור: איה גורדון-נוי)

מרגע שהוא מתגלה, הרעיון הנכון זוהר כל כך עד שהוא מכחיד במחשבה כל אפשרות אחרת זולתו. אבל כמה מוגיע אותך הרעיון הזה עד שהוא מגיע אליך. שלושה סימני שאלה מתהפכים בך שנים ארוכות עד שהם מתיישרים פתאום במייל אחד צוהל לשלושה סימני קריאה. מצאנו.

עכשיו, מתוך נינוחות הבדיעבד אני יכולה לספר את הסיפור הזה אחורה, לענות

לשאלה איך המכשיר נולד מאיזה שובע של "היודעת". אבל מתחת לכל זה אני משננת לעצמי את השיעור שירגיע אותי (אולי..) בפעם הבאה שאחפש פתרון יצירתי. מי שמחפש פתרונות, במיוחד אם הוא לא מחפש לבד, מוצא. אני יכולה לסמוך על זה וכבר מראש לשכך במשהו את טורדנותו הנפשית של החיפוש. מצד שני, תוך כדי תהליך העיבוד היצירתי עלי לאחוז בחרב הכפולה של הסבלנות והעקשנות ולא להסתפק בכל מיני רעיונות ביניים שהם ממש בסדר, אבל הם לא ה"זה" שמייד כשרואים אותו הופך ל: "זה זה". למכשיר קסמים שבפני עצמו יש בו מידה של קסם.

ספר לצריכה ביתית

ובכן, הכול התחיל כשציירתי לנועה, בתי שהיום היא כבר תיכף בגילי אבל אז היתה בת שש, ספר בייצור ביתי. ציירתי לה סיפור על ילדה שאמא שלה נותנת לה מכשיר קסמים. כזה שאפשר בעזרתו לראות מה שאנשים חושבים, אבל גם את מה שאנשים חושבים ולא אומרים. את דמויות הספר ציירתי באופן מלא המבע הבא:

וחשוב מכך את מכשיר הקסמים סגרתי בתוך קופסא: זה היה פתרון חומקני וערמומי. לא היה לי מושג איך נראה מכשיר הקסמים, ולכן חתמתי אותו בתוך תיבה ששורבטה במהירות ואף גייסה להגנתה את האידאולוגיה האמהית. הנה יצרתי מרחב השלכתי. הבת שלי תדמיין את מכשיר הקסמים שהיא היתה רוצה לשים בקופסא, ולא את מכשיר הקסמים שאני מציעה לה. היא תהפוך שותפת יצירה שמכוח דמיונה הילדי בהכרח גם חכמה ממני.

סקיצה ראשונית לסיפור הילדים. כבר לא לצריכה ביתית

כל עוד הספר היה ספרון לצריכה ביתית, הפתרון שלי סיפק אותנו בהחלט. אבל כעבור כמה שנים, כשהחלטתי להפוך את הספר לספר של ממש בעולם, נדמה היה שאין מנוס מלפתוח את התיבה הסגורה. וכך התחיל החיפוש. בהתחלה חיפשנו יעל ואני מכשיר וינטג'י יפה. כתבנו בגוגל כל מיני מילות חיפוש מעלות חלודה והבטנו בתמונות.

אורית גידלי. מרעיון, לבועות סבון (צילום: דנה ישראלי)

על המסך עלו מכשירים ממש יפים. כאלו שלו הייתי מוצאת באיזה שוק פשפשים הייתי קונה מיד ומצפינה למשמרת. מעוצבים, מלאי נשמה. כל כך לא הפתרון הנכון. כי הפתרון הנכון הוא לא רק יפה. ידענו את זה ובצער המשכנו הלאה.

כל מיני אנשים הציעו לנו כל מיני הצעות. יעל התקוממה כנגד המונח "מכשיר" בגלל הגוון הטכני שלו. אבל לא רצינו לוותר, מכשיר הוא בדיוק העניין, אמצעי טכני שמאפשר הגעה לתכלית לגמרי לא טכנית. מצד שני הבנו שעלינו לחפש מכשיר שיש בו ברק, משהו שיעדן את המגע המכני משהו של המילה.

אז חיפשנו משהו פשוט וזול, ילדי. שמח. שירה הציעה מכשיר בועות סבון.

נכון, אמרנו לעצמנו. יופי של דבר. מכשיר בועות הוא באמת יופי של פתרון.

רעיונות זזים לאט

אבל אז קרה דבר שאין לי דרך להסביר. במקום לעצור הכל ולגאות משמחה שהנה, מצאנו, המשכנו לחפש מכשיר אחר. ולא רק שלא נעצרנו פה, אפילו נסוגנו. חזרנו לחפש מכשירי וינטאג' יפים אחרים ברשת. אל תשאלו אותי למה זה קרה. איך לא הבנו שמכשיר בועות הוא הוא הפתרון. אולי הרעיון הקודם עוד הותיר בנו גרורות קולוניאליסטיות. אולי היינו צריכות את הסיבוב של העוד שלוש שנים במדבר כדי להגיע אל הארץ המובטחת של מכשיר מהכל בשקל, ואולי פשוט היה צריך לחכות שאיה גורדון-נוי תגיע כדי שהיא תרים את מכשיר הקסמים מהיד אל העיניים ותהפוך את כל השאר למיותר.

הפגישה הבאה היתה מעניינת במיוחד. יעל איה ואני התכנסנו לישיבת עבודה ביום גשום. נראה לי שנחזור לרעיון של מקל בועות, אמרתי מיואשת. הוא זול, הוא מוציא בועות שקשורות לבועות המחשבה שנונה יודעת לקרוא, הוא דומה לרגל של פלמינגו. טוב, אמרה איה. אבל איך משתמשים בו? לא יודעת, אמרתי. לא יודעת. על המנשא שלי היה תינוק צורח וחסר סבלנות, איה ויעל היו צריכות להגיע לישיבה עם הסופרת הבאה שחיכתה בבית קפה אחר, הטורדנות השתלטה על הכל.

שבוע אחר כך איה גילתה את מה שצריך היה לגלות. מרימים את מכשיר הקסמים ומשתמשים בו כמשקפיים. הנה עוד הסרה של מחסום תודעתי - זה שיש מכשיר בועות לא אומר שצריך להשתמש בו אגב נשיפה. אפשר להשתמש בו אחרת. עיגול קטן, עיגול גדול. מביטים דרך המכשיר, הבועות עפות אל הדיבור והופכות לעדשות שקופות שרואים מבעדן מה אנשים חושבים ולא אומרים. גמרנו.

עכשיו, כשאני מראה את הספר לאנשים, הם שואלים אותי איך חשבתי על מכשיר הקסמים. ובכן, לא חשבתי. חשבנו. אני מאמינה בכל לבי שכל יוצר צריך אחר משמעותי ואם אפשר כמה אחרות משמעותיות כדי לחפש איתם ואיתן. כי רעיונות זזים לאט ומצטברים לאט. אחי ואחיות יצירה שמשתתפים בתהליך הופכים את הניסוי והטעייה לרבי שכבות, ואת המציאה לחגיגית. האם משהו מכל זה יוכל להציל אותי בפעם הבאה מהייסורים של החיפוש? לא. אז מה. אם אהיה תמימה כילד אבל סבלנית כמבוגרת יתכן שגם בפעם הבאה הרעיון השלם יתגלה לי. רענן ופשוט משל היה כאן מאז ומעולם.

"אני לא מחפש אני מוצא" אמר מזמן מזמן פיקסו. "אני לא מוצאת אני מחפשת" סיננתי לעברו בדעתי לגמרי לא מזמן. ושנינו כנראה טעינו טעות מפוארת. רעיונות כן צריך לחפש באופן אחראי ורציני, אבל גם יש לפעמים סיכוי למצוא אותם כאילו במקרה, מזדהרים מתוך העולם. לא צריך להיות קוסמים בשביל זה, רק צריך להאמין שבעצם תהליך היצירה יש, באמת יש, מידה לא מבוטלת של קסם.

ספר הילדים של אורית גידלי, "נונה קוראת מחשבות", פורסם לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, ובאיוריה של איה גורדון-נוי.