יהודה איגוס במדרש הליליות
בספרו החדש של יהודה איגוס, אלוהים פותח במצוד בן מאות שנים אחרי לילית: נסיכת הגיהנום וגבירת השדים. ומה קורה בעולמם של בני האדם? בואו לקרוא פרק מתוך "מדרש לילית"
לילית, נסיכת הגיהינום וגבירת השדים, נעלמת יום אחד מהשמים ומופיעה בעולמם של בני התמותה. אלוהים פותח במצוד בן מאות שנים אחריה, אך לשווא. כשלילית חוזרת לארצות הגיהינום עם הבטחה להביא את המשיח ואת סוף העולם, שדים ושאר יצורים אנושיים ואנושיים-פחות נענים לקריאתה, ופורץ מרד נגד שלטון הרקיע.
בינתיים, בעולמם של בני האדם, אגודה סודית ועתיקה מגלה את דבר החורבן הצפוי ונרתמת להצלת העולם. כשהשאפתנות האנושית חוברת לכוחות הרקיע, נרקמת מזימה שלילית והצבא הססגוני שהיא מצליחה ללקט סביבה לא היו יכולים להעלות בדעתם.
פרק ראשון
קשה להיות האל הכי זקן בעסק. המחשבה חלפה בראשו של בעל כשהיא מלווה בלהקה של קללות בשפות שונות שנרכשו הודות לחיי נצח ולתפקיד שמחייב נסיעות רבות. האל גירד בכעס את השריטה הצורבת שהעניק לו שיח קוצני מהיר תנועה. הוא לא הצליח להימנע מהתחושה שהצמחייה עוינת אותו, אבל הוא ידע שזה לא באמת אישי: צמחי הגיהינום פשוט נהנים להציק. בת לווייתו לציד שוב נעלמה מעיניו והוא הזדרז ללכת בעקבותיה. ההתלהבות שלה היתה יכולה לסבך את שניהם בצרות. למרות חושיו הקהים מעייפות הוא הרגיש את הרפאים בקרבת מקום. הוא מצא את הנערה כורעת מאחורי שיח והביט לכיוון שאליו היא הפנתה את מבטה בריכוז גדול ככל שנעוריה הנצחיים הרשו לה. הוא הגניב מבט מהיר אל עבר גופה הגמיש ואל שערה הבהיר שדהה בשמש החדשה ונאסף על גבה לצמה ארוכה ועבותה.
בעל ידע שלמרות הבדל השנים האדיר שביניהם הוא לא נראה מבוגר ממנה בהרבה. הוא שמר בהקפדה על מראה של בחור צעיר.
"היכן האחרים?" הוא שאל אותה לאחר רגע שנוצל להסדרת הנשימה.
משיכת כתפיים היתה התגובה היחידה של הנערה הנצחית, שהיתה מרותקת למחזה. שתי הדמויות בקרחת הצמחייה היו שקועות לחלוטין בשיסוע כלב־גיהינום והדם שפרץ מהגווייה התפתל בתוך הצללים הרועדים שהקיפו את הרפאים בתנועות איטיות ולא בטוחות.
אפילו הצל פוחד מהם.
הוא הכיר את התופעה מפגישותיו הקודמות עם הרפאים. יצורי התוהו הללו רחשו שנאה פראית לבריאה כולה, והבריאה מצדה ניסתה להתרחק מהם ככל יכולתה. כיוון שגם הצל הוא חלק מהבריאה, הוא היה שמח לברוח מקרבתם של הרפאים. אבל הצל, בהיותו צל, לא יכול להתחמק מחומר וביצורי התוהו יש מספיק חומר כדי שהצל יישאר מחובר אליהם. הצללים נראו כמו חיה שנלכדה באור הלפיד המסנוור של הצייד.
שני רפאים שצדים ביחד.
בעל הפנה את מחשבתו מהצללים המפוחדים ליצורי התוהו עצמם. זאת היתה הפעם הראשונה שבעל ראה רפאים בתמונה קבוצתית. עד היום הוא היה בטוח שהם התקיימו בבדידות מוחלטת, כיוון שהם היו טורפים זה את זה באותה ההתלהבות שבה ביתרו יצורים אחרים כשההזדמנות נקרתה בדרכם. הוא היה מוטרד עוד יותר מכך שהוא רואה רק שניים מתוך חמשת היצורים שאת עקבות הדם וההרס שלהם הוא ריחרח במשך שלושה ימים.
צמד הרפאים היה מראה מערער מחשבה. הדבר הראשון שתפס את העין לא היה גודלם המוגזם והלא ברור אלא חוסר היציבות של צורתם. הם נראו כאילו גופם - אם אפשר לקרוא כך לחומר המטושטש וחסר המנוחה - התלבט ללא הפסקה מה הוא רוצה להיות. ליצורי התוהו האלה היתה צורה אנושית, פחות או יותר, שהורכבה מגוונים עכורים של לבן שנעו ללא הרף. בעל ידע מניסיון שלמרות המראה המטעה, גוף המפלצת היה מוצק למדי והגיב היטב לתנופת החנית ומהלומת האלה. עם זאת, בכל פעם שנלחם בהם הוא הרגיש שהם רק אשליה. לבעל היה נדמה שהתוהו־ובוהו לקח לעצמו צורה, חדר אל הבריאה ויצא מיד למסע הרס כדי להחריב אותה.
התוהו־ובוהו מתעב את הבריאה מאז הימים שבהם מרדנו בו והיצורים הללו הם בני התוהו. מה שהיה פחות ברור הוא מדוע מסעות הרפאים התרבו בזמן האחרון.
אולי גם הם שומעים קולות.
בעל יצא לציד לאחר שהקול הקורא שטרד את לילותיו במשך זמן ארוך החל להישמע גם בימים. זה היה כאילו מישהו קורא לו לבוא אליו, אך הוא לא היה מסוגל להבין את המילים. גם זהותו של הקורא חמקה ממנו, למרות תחושה מעיקה של היכרות. לאחר זמן מה ומאבק קשה הוא נכנע. הוא עזב את ביתו כדי לגלות את מקור הקול. הנערה הנצחית, שהוטרדה גם היא על ידי הקריאה העקשנית, הצטרפה אליו. כשהם עלו על עקבות הרפאים התעוררה בו התקווה שהמפלצות היו המקור לחוסר המנוחה ששלט בו בימים האחרונים. הסבר רע היה עדיף על שיטוט מבולבל באפֵלה ועל חוסר שינה מציק.
שביל העקבות וההרס החל ליד אגם החול והוביל אותם דרומה אל המישורים המבותרים של תופת, בין גבעות בודדות שצמחו פה ושם מתוך המישור. לבעל היה נדמה לפעמים שהוא נושא את השמש הבוערת על גבו כאילו היא היתה תינוק שמסרב לרדת מאמו. בעל והנערה מצאו עצמם הולכים בין קירות אבן חול צבעונית של נחל עקלקל. קירות סלע גבוהים ועמודי אבן התנשאו מתוך האדמה הלבנה והמאובקת ונראו כמו שרידים של עיר ענקים חרבה.
לא היתה טיפת מים גלויה לעין בערוץ, ובכל זאת כמה שיחים עקשניים בעלי שורשים עמוקים הצליחו לחיות בו חיי דלות ומחסור."הם לא מזכירים לך את עצמך?" שאלה אותו הנערה בחיוך כשהם התקדמו בסבך. "העקשנות הזאת לחיות בתופת?" הוא התעלם מהשאלה העוקצנית כמו שהתעלם מהסבך הדוקר.
קול העצמות המתפצחות החזיר את תשומת לבו אל הרפאים שהמשיכו בשיסוע כלב־הגיהינום לגזרים. יחד איתו גם הושמדו השיחים שמתחתיו ואפילו החול הצבעוני שזרם בין קירות הנחל היבש.
"נחכה," לחש בעל לנערה. "אולי האחרים יצטרפו אליהם."
זאת היתה תוכנית מפוקפקת, והוא ידע זאת. הוא, שבעבר נלחם נגד העקלתון־נחש־בריח והכה את ים, לא ידע אם כוחו יספיק לו עכשיו מול חמישה רפאים.
זה המחיר של חיי נצח בתוך בשר ודם. אפילו אל חייב לאכול ולחרבן, והוא מתעייף וכבר לא יכול לנצח במהלומת אלה עדרים של מפלצות.
הנערה, למרות התלהבות הנעורים שבה וכוחה המתגבר, לא היתה בעלת ברית משמעותית מול כוח ההרס של המפלצות. בעל הרגיש לרגע לחץ קל בחלציו כשנזכר בלילה הקודם שבו הם חנו למנוחה במערה קטנה. גם הפעם הראשונה שלנו היתה במערה קטנה, אבל רחוק מפה. הוא התעלס איתה לראשונה בלילה שבו הוא הציל אותה מידיהם של השדים המבריחים שהביאו אותה מארצות האדם אל הגיהינום. הוא חשב אז שהיא שכבה איתו בשביל להודות לו על הצלתה, אך היא נשארה איתו. כשהחודשים חלפו והיא עדיין היתה איתו הוא התחיל לתהות מתי יימאס לה ממנו.
כמו רוב בני-התמותה, היא לא התכוונה למות והמוות תפס אותה לא מוכנה.
העלייה לשמים הפתיעה אותה אפילו יותר - היא לא היתה מבני־התמותה האלה שהאמינו בחיים שאחרי המוות כפי שהציעו לה דתות רבות. פחות מכול היא ציפתה להיחטף אל השמים בידי שדים־מבריחים. המבריחים, שהפרו את האיסור על הכנסת סחורות מארצות המתים אל ארצות החיים, התכוונו למכור אותה באחד משוקי העבדים בגיהינום שבהם הסחורה המבוקשת ביותר היא תמוּתָאים: בני־תמותה שמתו רק כדי לגלות שהם בעצם חיים, לצערם, בשמים; ששערי גן־העדן סגורים לנצח בפניהם ושלאף אחד לא ממש אכפת אם הם היו טובים או רעים לפני שהם מתו.
היא התרגלה כל כך מהר לחיים בגיהינום; באותה מהירות יימאס לה ממני. היא אהבה ללחוש לו כמה שהיא מתרגשת מכך שהיא מזיינת אל - כך היא דיברה על ההתעלסויות שלהם. גם מזה יימאס לה בסופו של דבר.
התעלסות היתה היתרון הגדול ביותר, ואולי היחיד, של חיי נצח בבשר ודם.
"מדרש לילית", מאת יהודה איגוס. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 478 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
